לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מתנות עניים פרק א

הלכות מתנות עניים פרק א

 הלכה א

הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה, שנאמר: לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש. וזה שמניח הוא הנקרא פאה.

 

הלכה ב

וכשם שמניח בשדה כך באילנות, כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים, שנתינתו מצות עשה, שנאמר: לעני ולגר תעזוב אותם. ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים.

 

הלכה ג

אבד כל הקציר שקצר, או נשרף, קודם שנתן הפאה הרי זה לוקה, שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו.

 

הלכה ד

וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים, שנאמר: ולקט קצירך לא תלקט. עבר ולקטן אפילו טחן ואפה נותן לעניים, שנאמר: לעני ולגר תעזוב אותם. אבדו או נשרפו אחר שלקטן קודם שנתן לעניים לוקה.

 

הלכה ה

וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה, וכן בעוללות, שנאמר: וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם. וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקחנה, שנאמר: ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו עבר ולקטו, אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים, שנאמר: לגר ליתום ולאלמנה יהיה זו מצות עשה. הא למדת שכולן מצות לא תעשה הניתק לעשה הן ואם לא קיים עשה שבהן לוקה.

 

הלכה ו

כשם שהשכחה בעמרים כך היא בקמה. אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים, וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה, כך יש שכחה לאילנות כולן, שנאמר: כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך והוא הדין לשאר האילנות.

 

הלכה ז

נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם: הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלש מתנות בתבואה: הלקט והשכחה והפאה ושתים באילנות: השכחה והפאה.

 

הלכה ח

כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כרחן של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו.

 

הלכה ט

כל גר האמור במתנות עניים אינו אלא גר צדק, שהרי הוא אומר במעשר שני: ובא הלוי והגר: מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית, ואעפ"כ אין מונעין עניי גוי ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן מפני דרכי שלום.

 

הלכה י

נאמר במתנות עניים: לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן. פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים.

 

הלכה יא

מאימתי מותרין כל אדם בלקט?

משיכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים ויצאו.

מאימתי מותרין כל אדם בפרט ובעוללות?

משהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם.

מאימתי מותרין כל אדם בשכחה של זיתים בארץ ישראל?

אם שכח אותה בראש הזית הרי זה מותר בה מראש חדש כסליו שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפילה, אבל ציבורי זיתים ששכחן תחת האילן הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריה.

 

הלכה יב

כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות נוטל ואע"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן, וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל, ואע"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו.

 

[השגת הראב"ד דין]: כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים וכו' עד אין לו שכחה תחתיו

אמר אברהם: בחיי ראשי המשנה אינה נראית לא כדברי הרב המחבר ולא כדברי הרב היוני ז"ל תורף המשנה כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו ר"מ אומר משתלך המחבא אמרו בירושלמי כל זמן שיש תחתיו יש לו בראשו קודם לכן אף על פי שאין תחתיו יש לו בראשו ולפי זו הסוגיא נראה לי פירושה אמר למעלה מזה זית שיש לו סאתים ושכחו אינה שכחה במה דברים אמורים? בשלא התחיל בו אבל התחיל בו אפילו בזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה ועל זה הדרך אמר כל זמן שיש לו שכחה תחתיו פירוש בענפים התחתונים כלומר שהתחיל בהם ושכחם יש לו שכחה ממה שבראשו שכיון שהיה בדעתו לשוב אליהם ושכח אותם ולא שב יש לו שכחה אפילו ממה שבראשה אבל אם ליקט כל מה שתחתיו אע"פ ששכח כל מה שבראשו אינו שכחה לפי שמן העצלות שכח מה שבראשו ומפני שטרחו מרובה הואיל ועיקר שבו ליקט אבל קודם לכן פירוש קודם שהתחיל בו כלל אף על פי שאין תחתיו כלום ואין שם מה שישכח אע"פ כן אם שכחו יש לו שכחה למה שבראשו אם אין בו סאתים לפי שאין מניח זוית אחת ללקוט אף על פי שטרחתו מרובה וכיון שדרכו לשוב עליו ולא שב מן השכחה הרי הוא בכלל לא תשוב לקחתו ר"מ אומר משתהלך המחבא פירוש הענפים העבים בעלין שזיתים מתחבאים בהם או משיתלקטו גם הם ושכח מה שבראשו נחשב כמי שאין תחתיו ואין לו בראשו אבל אם לא נלקט המחבא עדיין יש לו לשוב עליהן ואם שכחו ולא שב אפילו שבראשו הוי שכחה.

זה הפירוש נראה לי ומסביר פנים יותר מכלם ופירשו בגמרא אמר רבי אבהו בשם ר"ל בדברא אמר רבי אבון שמשיר כל המחבואים בא רבי אבהו לפרש שלא תאמר משיתלקטו ביד אבל בנדנוד שנדנד אותם שישירו זיתיהם והחביאם הרי הוא כמי שליקט הכל ביד הרי שאין לו תחתיו ואין לו בראשו ודייק להא מלתא מדאמר ר"מ משתהלך המחבא במסכת גיטין ירושלמי עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום הדא דתימא (בהן ברברתי) [בדארעא] אבל ליקט ביד זכתה לו ידו.

 

הלכה יג

מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה, ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם.

 

הלכה יד

כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר: ובקצרכם את קציר ארצכם כי תקצור קצירך בשדך. וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם. ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם.

 

הלכה טו

כמה הוא שיעור הפאה?

מן התורה אין לה שיעור אפילו הניח שבולת אחת יצא ידי חובתו, אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בחוצה לארץ. ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. כיצד?

שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור. וכן אם היו העניים מרובין מוסיף, ואם זרע מעט ואסף הרבה שהרי נתברך מוסיף לפי הברכה. וכל המוסיף על הפאה מוסיפין לו שכר ואין לתוספת זאת שיעור.