לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מתנות עניים פרק ד

הלכות מתנות עניים פרק ד

הלכה א

איזהו לקט?

זה הנופל מתוך המגל בשעת קצירה או הנופל מתוך ידו כשמקבץ השבלים ויקצור, והוא: שיהיה הנופל שבלת אחת או שתים, אבל אם נפלו שלש כאחד הרי שלשתן לבעל השדה. והנופל מאחר המגל או מאחר היד, אפילו שבלת אחת אינה לקט.

 

הלכה ב

היה קוצר ביד בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט, אבל התולש דברים התולשים אותם הנופל מתחת ידו לקט. היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש, ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ הרי זה של בעל הבית.

 

הלכה ג

היה קוצר ונשארה שבלת אחת שלא נקצרה ונקצר כל שסביבותיה, אם היה ראשה מגיע לקמה שבצדה ויכולה להקצר עם הקמה הרי היא של בעל השדה, ואם לאו הרי היא של עניים.

 

הלכה ד

היו שתי שבולות זו בצד זו, הפנימית יכולה להקצר עם הקמה והחיצונה יכולה להקצר עם הפנימית ואינה יכולה להקצר עם הקמה הפנימית נצלת ומצלת את החיצונה, שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואף על פי שעדיין לא נקצרה, והשבלים שבקש הרי הן של בעל השדה.

 

הלכה ה

הרוח שפזרה את העומרים ונתערב קציר של בעל השדה עם הלקט אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים, מפני שזה אונס. וכמה הוא שיעור זה?

ארבעה קבין תבואה לכל בית כור.

 

הלכה ו

לקט שנפל לארץ ולא לקטוהו עניים ובא בעל השדה והגדיש את הקציר שלו על הארץ, כיצד הוא עושה?

מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר וכל השבלים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעים אי זו היא מהם שהיתה לקט וספק מתנות עניים לעניים, שנאמר: תעזוב הנח לפניהם משלך.

 

הלכה ז

ולמה אין אומדין אותה וליתן לעניים מה שראויה לעשות לקט?

מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו, ואפילו היה שוגג. ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חטין, ואפילו קרא לעניים ולא באו, אפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו כל הנוגעות בארץ הרי הן לעניים.

 

הלכה ח

הצריך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה, אם היזקו מרובה על הפסד הלקט מותר לרבץ, ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו אסור לרבץ. ואם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו הרי זה מדת חסידות.

 

הלכה ט

זרעים הנמצאים בחורי הנמלים, אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה, שאין לעניים מתנה בתוך הקמה, ואם היו במקום שנקצר הרי זה של עניים, שמא מן הלקט גררוהו, ואע"פ שנמצא שחור אין אומרים: הרי זה משנה שעברה, שספק הלקט לקט.

 

הלכה י

שבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שבולות ואומר על אחת מהן: אם הלקט היא זו  הרי היא לעניים, ואם אינה לקט הרי המעשרות (שהיא) שחייבת בהן שבולת זו קבועים בשבולת שנייה. וחוזר ומתנה כן על שבולת שנייה ונותן אחת מהן לעני והאחרת תהיה מעשר.

 

הלכה יא

לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו, אבל האריסין והחכורות והמוכר קמתו לחברו לקצור ילקט בנו אחריו. ויש לפועל להביא אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו.

 

הלכה יב

מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח אחד ומונע אחד, או שמסייע את אחד מהן על חברו הרי זה גוזל את העניים.

 

הלכה יג

ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו. היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט, אם יכול בעל הבית למחות בידן – ממחה, ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום.

 

הלכה יד

המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר, מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות.

 

הלכה טו

אי זהו פרט?

זה גרגר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה. נפלו שלשה גרגרים בבת אחת אינו פרט.

 

הלכה טז

היה בוצר וכרת את האשכול והוסבך בעליו ונפל לארץ ונפרט אינו פרט. היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם, הרי הוא פרט (וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט) והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים.

 

הלכה יז

אי זו היא עוללת?

זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול שאין לו כתף ואין ענביו נוטפות זו על זו, אלא מפוזרות. יש לה כתף ואין לה נטף או יש לה נטף, [או יש לה נטף ואין לה כתף] הרי היא של בעל הכרם ואם ספק לעניים.

 

הלכה יח

אי זו היא כתף?

פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו.

נטף?

ענבים המחוברות בשדרה ויורדות, והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות נוגעין בפס ידו. ולמה נקרא שמו עולל?

מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש.

 

[השגת הראב"ד דין]: אי זהו כתף פסיגין המחוברות וכו'

אמר אברהם: לא כן הסוגיא בגמרא שהרי הקשו על זה והאמר ר' חייא מעשה ששקלו עוללת אחת בציפורי שבעה ליטרין אלמא לענין פיטור אתמר שאף על פי שאין לה לא כתף ולא נטף אם גדול שלא יכנסו כל ענביו בפס ידו אינו לעניים ועל זה הקשו א"כ היאך היה שהיה משקלו ז' ליטרין וחזרו ואמרו שאם נתנו ע"ג טבלא שיהיו כולן נוגעות בטבלא שהם מעטין וכולן יורדים ונוגעים בה וכשהם מרובים אי אפשר שיגעו כולם מפני שהן מרובין.

 

הלכה יט

ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים, אלא הן בוצרין אותן לעצמן. וגרגר יחידי הרי היא עוללת.

 

הלכה כ

זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת, אם נקרצה עם האשכול הרי היא של בעל הכרם, ואם לאו הרי היא לעניים.

 

הלכה כא

כרם שכולו עוללות הרי הוא לעניים, שנאמר: וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות. ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד.

 

הלכה כב

אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו, שנאמר: וכי תבצור כרמך לא תעולל וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן?

שלשה אשכולות שהן עושין רביע.

 

הלכה כג

המקדיש כרמו עד שלא נודעו העוללות אין העוללות לעניים, ואם משנודעו העוללות העוללות לעניים ויתנו שכר גידולם להקדש.

 

הלכה כד

הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות הרי זה זומר כדרכו וכשם שכורת האשכולות כך כורת העוללות.

 

הלכה כה

נכרי שמכר כרמו לישראל לבצור חייב בעוללות. ישראל ונכרי שהיו שותפים בכרם חלקו של ישראל חייב ושל נכרי פטור.

 

הלכה כו

בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני, ואם נקרצת עם האשכול יש לו לעשות תרומת מעשר על מקום אחר.

 

[השגת הראב"ד דין]: בן לוי שנתנו לו מעשר טבל ומצא בו עוללות נותנן לעני וכו' עד על מקום אחר

אמר אברהם: בתוספתא לא אמר כן אלא אינו חושש שמא של עניים הם ואמרו בירושלמי שעושה אותו תרומת מעשר על מקום אחר ועל זה הקשו ועוללות לאו של עניים הם ר' אבין אמר מן הנקרצות עם האשכולות.

 

הלכה כז

מי שהיו לו חמש גפנים ובצרם לתוך ביתו אם לאכול ענבים פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות, ואם בצרן לעשות יין חייב בכל אלא אם כן שייר מקצתן.

[השגת הראב"ד דין]: מי שהיו לו חמש גפנים וכו' פטור מן הפרט ומן השכחה

אמר אברהם: ומן הפאה

 

[השגת הראב"ד דין]: ומן הרבעי וחייב בעוללות וכו'

 

אמר אברהם: לא כן הסוגיא אלא חייב בכל אע"פ ששייר.