לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מתנות עניים פרק ה

הלכות מתנות עניים פרק ה

הלכה א

העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה שכחו בעל השדה, ולא שכחוהו פועלים שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין ורואין אותן בעת ששכחוהו אינה שכחה עד שישכחוהו כל אדם. ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה.

 

הלכה ב

היה בעל השדה בעיר ואמר [יודע אני] שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו -הרי זה שכחה, ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינה שכחה, שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הרי זו שכחה, שנאמר: ושכחת עומר בשדה ולא בעיר.

 

הלכה ג

עמדו העניים בפניו או חיפוהו בקש והוא זוכר את הקש או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה, אבל אם נטלו ממקום למקום, אף על פי שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה.

 

הלכה ד

נטל עומר להוליכו לעיר והניחו על גבי חברו ושכח את שניהן, אם זכר העליון קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה, ואם לאו התחתון שכחה.

 

[השגת הראב"ד דין]: נטל עומר להוליכו לעיר

אמר אברהם: הסוגיא שאמרה בזוכר לעליון לא נאמרה אלא לר"ש שאמר התחתון אינו שכחה מפני שהוא מכוסה וא"ר זעירא דדוקא בזוכר לעליון שהוא כמכוסה בבגדים או באבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם לא זכרו אע"פ שהוא עצמו אינו שכחה שכבר החזיק בו להוליכו לעיר אעפ"כ הוי התחתון שכחה מפני שהוא מין במינו ולא הוי כטמון.

 

הלכה ה

עפו עמריו ברוח חזקה לתוך שדה חברו ושכח שם עומר אינו שכחה, שנאמר: קצירך בשדך, אבל אם פזר העמרים בתוך שדהו ושכח הרי זו שכחה.

 

הלכה ו

הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי, אם היה שם ששי אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי, ואם היו חמשה בלבד, משישהא כדי ליטול החמישי הרי הרביעי שכחה.

 

הלכה ז

שני עמרים מעורבבין ושכח אחד מהן אינה שכחה עד שיטול את כל סביבותיו.

 

הלכה ח

הלוף והשום והבצלים וכיוצא בהם, אף על פי שהן טמונין בארץ יש להן שכחה. הקוצר בלילה ושכח קמה, או שעמר בלילה ושכח עומר, וכן הסומא ששכח יש להן שכחה, ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אין לו שכחה. וכל האומר: הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה, שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

 

הלכה ט

תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכילה לבהמה, וכן אם קצרה אגודות קטנות ולא עשאה עמרים, וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטנות להמכר לשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן- אין להם שכחה.

 

הלכה י

הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו, של אחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה, שנאמר: לא תשוב לקחתו, אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו.

זה הכלל: כל שהוא בבל תשוב – שכחה, וכל שאינו בבל תשוב אינו שכחה.

 

הלכה יא

שנים שהתחילו לקצור מאמצע השורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהן שלפניהם שכחה, מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חברו. והעומר ששכחוהו לאחוריהן במקום שהתחילו ממנו אינו שכחה, מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב והן מוכיחין עליו שאינו שכוח. וכן השורות של עמרים שפינו אותן לגורן והתחילו שנים מאמצע שורה ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן אינו שכחה, מפני שהוא באמצע השורה שמן מערב למזרח שעדיין לא התחילו בה והיא מוכחת עליו שאינו שכוח.

 

[השגת הראב"ד דין]: שנים שהתחילו לקצור מאמצע השדה וכו' עד והן מוכיחין עליו שאינו שכוח

אמר אברהם: זה המחבר פתח בשכחת קמה וסיים בשכחת עמרים והטעם לפניו דהוי שכחה אע"פ שאפשר שיהא העומר השכוח בראש שורה ממזרח למערב אפילו הכי כיון שהוא וחברו מעמרין מצפון לדרום הרי עשו את האמצעי לשורה החיצונה והוי שכחה אבל מה שהניח לאחריו אפשר שהניח אותו ראש לשורה ממזרח למערב ובירושלמי מתפרש שהיו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים והן נידונין צפון ודרום או מזרח ומערב ולעולם ראש שורה אינה שכחה ולכן ראיתי לפרש אותה פיסקא כי לא האירו אותה לא המחבר הזה ולא הרב היוני שפירש המשניות הפסקא הראשונה ראשי השורות עומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים שאינה שכחה ואלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהם שכחה שלאחריהם אינה שכחה יחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו ולאחריו מה שלפניו אינה שכחה שלאחריו שכחה מפני שהוא בלא תשוב זה הכלל כל שהוא בלא תשוב וכו' אלו שלש פסקות צריכות לפנים

הפסקא הראשונה מפרש לה בירושלמי עומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים עומר אחד מהן צפון ודרום ושכח אחד מהן אינו שכחה מפני שנידון מזרח ומערב פירוש וכל שורה החיצונה אפשר שהיא ראשי שורות ונידונת מזרח ומערב וראש שורה אינה שכחה הילכך אין הדבר מתברר באמצעית שיהו שכחה עד שיעמור עומר שכנגד פניו ונראה איך ילך שאם ילך מצפון לדרום כנגד פניו כבר גלה דעתו שהשורות מצפון לדרום ואין אחד מהאמצעים שבאותה שורה ראש שורה ואם שכחה אחריו אינה שכחה שאין לו מוכיח וכשהתחיל מאמצע שורה קאמר כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ואלו הן ראשי שורות וכו' אבל אם ילך ממזרח למערב הרי האמצעית גם כן ראשי שורות והכל מודים שאינה שכחה וכן העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו שהכל מודים לו הדר אמר אלו הן ראשי שורות שנים שהתחילו מאמצע שורה זה פניו לצפון וזה פניו לדרום וכו' אם דלגו במה שלפניהם דהיינו עומר שכנגדו ושכחו באמצע הוי שכחה שכבר הוכיחו שהשורה ההיא מצפון לדרום ואין בהם ראש שורה אבל אם הניחו בין שני גביהן עומר או שנים שלא התחילו זה בצד זה אבל הרחיקו זה מזה זה עומר וזה עומר אותן שני עמרים אינם שכחה שמא הניחו אותם לראשי שורות ממזרח למערב מאחר שהתחילו באמצע יש מקצת מוכיח שבאמצע יש תחילה אבל יחיד שהתחיל מראש שורה והניח אחריו עומר ודלג עליו ושכחו הוי שכחה שאין כאן מוכיח שיהא באמצע ראש השורה ולפניו דלא הוי שכחה בשלא דלג אלא שהניח אותה שורה והתחיל בשורה אחרת שמאחר שלא עשה ממנה ולהלן כלום אינו בלא תשוב

זהו פירוש שמועות הללו המסביר פנים לפי דעתי והמבין יבין.

 

הלכה יב

הקוצר ואלם אלומות אלומות ופינה האלומות והן הנקראין עומרים ממקום זה למקום אחר וממקום השני למקום השלישי וממקום השלישי לגורן, ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה, יש לו שכחה, וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן אין לו שכחה. ואם פינה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה, וכשיפנה ממקום שאינו גמר מלאכה לגורן יש לו שכחה.

 

הלכה יג

אי זהו מקום שהוא גמר מלאכה?

זה מקום שדעתו לקבץ כל העומרין שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן. ומקום שאינו גמר מלאכה הוא המקום שמקבצין בו העומרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר.

 

הלכה יד

שתי כריכות המובדלות זו מזו – שכחה, ושלש אינן שכחה. שני עומרים המובדלין זה מזה – שכחה, ושלשה אינן שכחה.

 

הלכה טו

שני צבורי זיתים וחרובין המובדלין זה מזה – שכחה, ושלשה אינם שכחה. שני הוצני פשתן – שכחה, ושלשה אינם שכחה.

 

הלכה טז

שתי גפנות וכן בשאר האילנות שנים המובדלין זה מזה – שכחה, ושלשה אינן שכחה, שנאמר: לעני ולגר תעזוב אותם אפילו היו שנים: אחד לעני ואחד לגר.

 

הלכה יז

היו כל העומרים של קב קב ואחד של ארבעה קבין ושכחו הרי זה שכחה, יתר על הארבעה אינו שכחה. וכן אם היו של שני שני קבין ואחד יתר על שמונה קבין אינו שכחה.

 

הלכה יח

העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה, שנאמר: ושכחת עומר בשדה ולא גדיש, אף על פי שכולן סאתים סאתים, שכח שני עומרים אע"פ שיש משניהן סאתים הרי אלו שכחה. וכן יראה לי שהן שכחה אפילו היה בשניהן יותר מסאתים.

 

הלכה יט

קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה, אין בה סאתים רואין את השבלים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות ואת השדופות כאילו הן מלאות, ואם היתה ראויה (להיות) הקמה אחר אומדין זה לעשות סאתים ושכחה אינה שכחה.

 

הלכה כ

שכח סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אינן מצטרפים ושניהם שכחה. וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן, אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש ובשניהם סאתים אינן מצטרפין, אלא שניהם שכחה.

 

הלכה כא

השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה אינה שכחה, שנאמר: כי תקצור ושכחת עומר עומר, שסביבותיו קציר – שכחה, אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה. וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת את השכוחה ויהיה מותר לקחתה, אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח, אפילו היה בו סאתים אינו מציל אותה והרי השכוח לעניים. אין קמת חברו מצלת על עומר שלו ואין קמת שעורים מצלת על עומר חטים עד שתהיה הקמה ממין העומר.

 

הלכה כב

השוכח אילן בין האילנות, אפילו היה בו כמה סאין פירות, או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה, שלשה אינן שכחה.

 

[השגת הראב"ד דין]: השוכח אילן בין אילנות עד הרי הן שכחה

אמר אברהם: זה אינו מחוור כלל.

 

הלכה כג

במה דברים אמורים?

באילן שאינו ידוע ומפורסם במקום, כגון: שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה, או במעשיו, כגון: שהיה עושה זיתים הרבה, או בשמו, כגון שהיה לו שם ידוע, כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה או השפכני או הבישני. אבל אם היה בו אחד משלשה דברים אלו אינו שכחה, שנאמר: ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו, מפני שהוא ידוע ומפורסם.

 

הלכה כד

היה מסויים בדעתו הרי זה כמפורסם וידוע. היה עומד בצד הדקל הדקל מסיימו. היו שניהן זית נטופה. זה מסיים את זה היתה כל שדהו זית נטופה ושכח אחת מהן או שתים יש לו שכחה. במה דברים אמורים?

שלא התחיל באילן זה המפורסם, אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה, ואע"פ שהוא מפורסם. והוא: שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים, אבל סאתים אינה שכחה אלא אם כן שכח כל האילן, כמו שבארנו.

[השגת הראב"ד דין]: ואע"פ שהוא מפורסם כו'

אמר אברהם: מן המשנה נראה שאינו כן

 

[השגת הראב"ד דין]: אבל סאתים אינן שכחה כו'

אמר אברהם: זה מחוור כלל כלל.

 

הלכה כה

זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש שורות של זיתים מקיפין אותו משלש רוחותיו, אף על פי שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה, שהרי השורות הסתירוהו. ולמה אמרו זית בלבד?

מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו הזמן.

 

[השגת הראב"ד דין]: ולמה אמרו זית בלבד וכו'

אמר אברהם: זה אינו אלא לדעת ר' יוסי.

 

הלכה כו

איזהו שכחה בעריס?

כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה, ובכרם משיעבור מן הגפן (או) ומן הגפנים וישכח אותה. בדלית ובדקל משירד הימנו, ושאר כל האילנות משיפנה וילך לו. במה דברים אמורים?

שלא התחיל בו, אבל אם התחיל בו ושכחו אינה שכחה עד שיבצור את כל סביביו.

 

הלכה כז

 

המפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, שהרי שדך וכרמך אני קורא בו, מפני שהיה שלו והרי הוא שלו, אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים הרי זה פטור מן הכל, ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות, כמו שיתבאר.