לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות מתנות עניים פרק ז

הלכות מתנות עניים פרק ז

הלכה א

מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל, כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר: פתוח תפתח את ידך לו, ונאמר: והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ונאמר וחי אחיך עמך.

 

הלכה ב

וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה, שנאמר: לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון.

 

הלכה ג

לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו: אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש. אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר: די מחסורו אשר יחסר לו. ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

 

הלכה ד

יתום שבא להשיאו אשה שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה.

 

הלכה ה

בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו. וכמה?

עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו – בינוני, פחות מכאן עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.

 

הלכה ו

עני שאין מכירין אותו ואמר: רעב אני האכילוני אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום ואמר כסוני בודקין אחריו שמא רמאי הוא, ואם היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.

 

הלכה ז

מפרנסין ומכסין עניי גוי עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ועני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל – ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר: אל ישוב דך נכלם.

 

הלכה ח

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החטים ארבע סאין בסלע, וכבר בארנו כל המדות. ואם לן נותנין לו מצע לישן עליו וכסת ליתן תחת מראשותיו ושמן וקטנית. ואם שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק, ואם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו.

 

הלכה ט

עני שאינו רוצה ליקח צדקה מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה. ועשיר המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה אין משגיחין בו.

 

הלכה י

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן. וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.

 

הלכה יא

אדם שוע שהוא נותן צדקה יותר מן הראוי לו, או שמיצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה, וגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד להפרע ממנו, שנאמר: ופקדתי על כל לוחציו.

 

הלכה יב

אין פוסקין צדקה על יתומים ואפילו לפדיון שבויים, ואף על פי שיש להם ממון הרבה, ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם מותר. גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה שחזקת המרובה גנבה או גזל משל אחרים. וכמה הוא מועט שלהן?

הכל לפי עושר הבעלים ועניותן.

 

הלכה יג

עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר: לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.

 

הלכה יד

מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם – צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה – נותנין, וכשבאין מביאין אותה עמהן, ומפרנסין בה עניי עירם, ואם יש שם חֶבֶר עיר יתנוה לחֲבֵר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו.

 

הלכה טו

 

האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או תנו ספר תורה לבית הכנסת יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו, ואם היה רגיל בשנים יתנו לשניהן. האומר: תנו מאתים דינרין לעניים יתנו לעניי אותה העיר.