הלכות שמיטה ויובל פרק יא
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שמיטה ויובל פרק יא

הלכות שמיטה ויובל  פרק יא

הלכה א

א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר: והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל.

 

הלכה ב

והמוכר שדהו לס' שנה אינה יוצאה ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות.

 

הלכה ג

לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו אף ע"פ שהם חוזרין אחר זמן אלא אם כן העני, שנאמר: וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו או לעשות בהן סחורה או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה, אינו רשאי אלא למזונות בלבד, ואם עבר ומכר מכל מקום הרי אלו מכורין.

 

הלכה ד

ודנין בבית דין בתי ערי חומה ובשדה דין שדה אחוזה. דין מוכר שדה אחוזתו: לחשב את הדמים לפי השנים הנשארות ליובל, ובכל עת שירצה לפדות מחשב עם הלוקח על השנים שאכל וגורע מדמי המוכר ומחזיר לו השאר.

 

הלכה ה

כיצד?

הרי הנשאר ליובל י' שנים ומכר לו שדה במאה דינר, אכלה הלוקח ג' שנים ורצה המוכר לגאול נותן לו ע' דינר ומחזיר שדהו. וכן אם אכלה ו' שנים נותן לו מ' דינר ומחזיר לו שדהו לא גאלה אלא הניחה ביד הלוקח עד שנת היובל, תחזור לבעלים בלא דמים, שנאמר: במספר שני תבואות ימכר לך.

 

הלכה ו

מכרה לו והיא מלאה פירות ולאחר ב' שנים גאלה, אינו יכול לומר לו: החזירנה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך. לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ראש השנה וגאלה אחר שתי שנים, הרי זה אוכל ג' תבואות בשתי השנים, ואינו מחשב עמו אלא לפי שתי שנים בלבד, שנאמר: על פי השנים לא על פי התבואות.

 

הלכה ז

הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה, הרי הן של לוקח כשאר הפירות שלה, אבל אילן שנכסח או שיבש שניהן אסורין בו. כיצד יעשה?

ימכר וילקח בדמיו קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה מידו.

 

הלכה ח

הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה, כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, שנאמר ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח.

 

הלכה ט

המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, כמו שביארנו, אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים, שנאמר: במספר שני תבואות ימכר לך, ואפילו רצה הלוקח אסור, שנאמר: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה.

 

הלכה י

וצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות בשתי שנים ואח"כ יגאל, שנאמר: שני תבואות לפיכך אם היתה אחת משתי השנים שביעית או שנת שדפון או ירקון אינה עולה מן המנין.

 

הלכה יא

הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה שנה ולא זרעה, הרי אלו עולין למנין. מכרה בשנת יובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרין לבעלים.

 

הלכה יב

מכרה שנה אחת לפני היובל, הרי הלוקח אוכל אותה שנה שניה אחר היובל, שנאמר: שני תבואות.

 

הלכה יג

מכר נקעים מלאים מים או סלעים שאינם ראויין לזריעה, הרי זה פודה בפחות משתי שנים, שנאמר: במספר שני תבואות, שדה הראוי לתבואה הוא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים. ואם לא גאלה אף על פי שאינה ראויה לזריעה, חוזרת לבעלים ביובל.

 

הלכה יד

מכר אילנות אין נגאלין לפחות משתי שנים, שהרי ראויים לתבואות, ואם לא גאלן אינן חוזרין לבעלים ביובל, שנאמר: ושב לאחוזתו ולא לאילנות.

 

הלכה טו

מכר שדהו לראשון וראשון מכר לשני ושני לשלישי אפילו מאה זה אחר זה בשנת היובל, תחזור לאדון הראשון, שנאמר: בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ.

 

הלכה טז

מכרה לראשון במאה דינר וראשון לשני במאתים ורצה האדון לגאול, אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר: לאיש אשר מכר לו. מכרה לראשון במאתים וראשון לשני במאה, הרי זה מחשב עם האחרון. וכן אם מכר במאה והשביחה ביד הלוקח והרי היא ראויה להמכר במאתים, מחשב לפי מה שמכר, ואם מכרה במאתים והכסיפה והרי היא ראויה להמכר במאה, מחשב לפי מה שהיא. ולעולם מיפים כח מוכר שדה אחוזה ומריעין כח הלוקח.

 

הלכה יז

המוכר שדה אחוזתו והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדה שמכר, אין שומעין לו, שנאמר: ומצא כדי גאולתו עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר. וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו, שנאמר: והשיגה ידו לא שילוה.

 

הלכה יח

מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר, אין שומעין לו, שנאמר: כדי גאולתו, או גואל את כולה או אינו גואל. ואם רצו קרוביו לגאול גואלים, שנאמר: ובא גואלו הקרוב אליו.

 

הלכה יט

הנותן שדהו מתנה הרי זה חוזרת לו ביובל, שנאמר: תשובו איש אל אחוזתו, לרבות את המתנה.

 

הלכה כ

האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל, לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה. וכן הבכור והמייבם אשת אחיו, מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו.

 

הלכה כא

 

אבל היורש את אשתו, אעפ"י שירושת הבעל מדבריהם, עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל, ואם ירש ממנה בית הקברות, יחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה ויתנו לו דמיה ומנכין לו דמי קבר אשתו, שהרי חייב בקבורתה.