לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שמיטה ויובל פרק ד

הלכות שמיטה ויובל  פרק ד

הלכה א

כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה, מותרין באכילה. וזה שנאמר: את ספיח קצירך לא תקצור, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.

 

הלכה ב

ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה. ולמה גזרו עליהם?

מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

 

הלכה ג

הא למדת: שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.

 

הלכה ד

ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם?

לפי שאין אדם זורע מקומות אלו: שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית, מותר בכל מקום ולא גזרו עליו.

 

[השגת הראב"ד דין]: ספיחים העולים וכו' עד לא גזרו עליו

אמר אברהם: לא גזרו עליו איסור ספיחים אבל קדושת שביעית ודאי יש בה לאבדה אסור ושלא לעשות בה סחורה.

 

הלכה ה

ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, אסורין באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה.

 

הלכה ו

ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית?

מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין.

 

[השגת הראב"ד דין]: ועד מתי אסורין ספיחי שביעית וכו' מראש השנה ועד חנוכה

אמר אברהם: חפשתי זו המימרא ולא מצאתיה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ואולי הוציאה ממה שאמרו במשנה מאימתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית משתרד רביעה שניה ולפי שבית דין גוזרין תעניות שניות והן מגיעות עד חנוכה או סמוך לה סמך עליו וקבע זמן חנוכה וכל זה הבל ורעיון רוח וקשה מזה שלא אמרו אלא בתבן וקש שבשדה מפני שאותו שבשדה נסרח עם הגשמים והרי הוא כמבוער אבל ספיחים אחרים מניין לו שיהא להם היתר ואולי בשעמדו בקרקע ורבה החדש על העיקר שההיתר מעלה את האיסור ברוב אבל זמן חנוכה מאין לו.

 

הלכה ז

בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן מותרין, ואם לאו אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר הותר האפיל, ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.

 

הלכה ח

מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית?

משירבה החדש.

 

הלכה ט

באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין, ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית.

 

הלכה י

התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחים, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית.

 

הלכה יא

האורז והדוחן והפרגים והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע, הולכין בהן אחר גמר פרי: אם נגמר פרים קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית. ואם נגמרו אחר ראש השנה, אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורים משום ספיחים.

 

הלכה יב

הירק בשעת לקיטתו, והאתרוג אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה כככר בשביעית, חייב במעשרות כפירות ששית ואפילו היה כככר בששית, הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר.

 

הלכה יג

וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטניות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות, והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי, והירק אחר לקיטתו.

 

הלכה יד

פול המצרי שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית, ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית, וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור.

 

הלכה טו

עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים. ואם זרעו לירק, הואיל ונלקט בשמינית, בין ירקו בין זרעו מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחים וירקו מותר.

 

[השגת הראב"ד דין]: עבר וזרעו בשביעית ויצא לשמינית וכו' עד וירקו מותר

אמר אברהם: לא מצינו בזורע בשביעית שום היתר שהרי אמרו הנוטע והמבריך פחות מל' יום לפני ראש השנה אסור לקיימן בשביעית והנוטע בשביעית במזיד יעקור ואין הולכין לא לחנטת פרי ולא לגמרו אלא משהשריש בשביעית יעקור ואין הולכין אחר חנטה אלא בפירות האילן הישן ולא אחר גמר פרי אלא בספיחין שיצאו מאליהן ואי משכחת לה בנזרעו לא משכחת לה אלא בשזרעו גוי אי נמי במקומות שהשביעית מדבריהם דאפשר דלא אמרינן בהו יעקור.

 

הלכה טז

בנות שוח הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית, הרי הן נאכלות בשנה שנייה מן השבוע בתורת שביעית.

 

הלכה יז

הבצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים ל' יום קודם ראש השנה, ושל בעל שמנע מהם ג' עונות לפני ראש השנה, הרי אלו מפירות ששית, פחות מכאן, הרי הם כספיחי שביעית.

 

הלכה יח

הדלועין שקיימן לזרע, אם הוקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית, שהן מפירות ששית, ואם לאו אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן שהוקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית, ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחים. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית מותר, ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס, אלא גוזז בעלין ואם צמח למוצאי שביעית מותר.

 

הלכה יט

לוף של ערב שביעית וכן בצלים של ערב שביעית הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית, מותר לעקרן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.

 

הלכה כ

הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין, ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ ואותן העלין אסורין משום ספיחין, ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין.

 

הלכה כא

בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל, הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך נטילתה על ידי קרקע.

 

[השגת הראב"ד דין]: בצל שעקרו בשביעית וכו' עד והותר הכל

אמר אברהם: בירושלמי לא עשה ר' אבהו מעשה אלא במרוכנים פירוש מרוכנים הטי נא כדך תרגום ארכיני כען כלומר מעקלין הצואר שלהן שלא יגדלו וכיון שעשה כן גלה דעתו דלא ניחא ליה בגידוליהן ואם גדלו אותן גדולין מותרין ומבטלין את האיסור ואי לא אסורין דמינח ניחא ליה וכנטועין לכתחלה דמו.

 

הלכה כב

הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר: ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.

 

הלכה כג

וכיצד עושה?

תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת, אכל דורך הוא בעריבה, ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר, וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה.

 

הלכה כד

מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר: ואכלו אביוני עמך ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר: חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין ואם הביא יתר מזה מותר.

 

הלכה כה

אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר: כי תבואו אל הארץ וגו', ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

 

הלכה כו

כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית.

 

הלכה כז

סוריא אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם, אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אע"פ שהם חייבות במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.

 

הלכה כח

עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה. לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים.

 

[השגת הראב"ד דין]: עבר הירדן שביעית נוהגת בה

אמר אברהם: עבר הירדן מה היה צריך להביאו מק"ו הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא.

 

הלכה כט

גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והגוי אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.

 

הלכה ל

 

עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו גוי ויבוזו פירות שביעית.