לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שמיטה ויובל פרק ז

הלכות שמיטה ויובל  פרק ז

הלכה א

פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול כ"ז שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית.

 

הלכה ב

כיצד?

הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות, בשדה כלו התאנים מן השדה, אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן.

 

הלכה ג

היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.

 

[השגת הראב"ד דין]: ואסור לאכול לאחר הביעור

אמר אברהם: בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד בית דין והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות כדי לשבת וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא בית דין מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור לזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותם הפירות מכל הארץ ביהודה מכל ארץ יהודה ובגליל מכל הגליל ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהם בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור אבל ר"א ורבי יהושע סברי הכל בנותן טעם ומר סבר הראשון נותן טעם באחרון ומר סבר האחרון נותן טעם בראשון ור"ג סבר אין הולכים בזה אחר נותן טעם שאין כאן איסור אכיל' אלא מצות ביעור בלבד הילכך דיו שיבער אותו המין בלבד וזהו עיקר של דברים הללו.

 

הלכה ד

היו לו צמוקין של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגגות והפרדסים שהן הפקר, אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן, וכן כל כיוצא בזה.

 

הלכה ה

אילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה והיו לו מפירותיו הראשונות, הרי זה אוכל מהן כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה, אבל פירות הסתיו אין אוכלים בשבילן, מפני שדומין לפירות של שנה אחרת.

 

הלכה ו

הכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. וכשם שמבער אוכלי אדם, כך מבער אוכלי בהמה מן הבית ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה.

 

הלכה ז

וכשם שמבערין את הפירות, כך מבערין את הדמים. כיצד?

הרי שמכר רמונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן, חייב לבערן.

 

הלכה ח

כיצד עושה?

קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין.

 

הלכה ט

שלש ארצות לביעור: ארץ יהודה כולה ההר והשפלה והעמק ארץ אחת, עבר הירדן כולו שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עם הים ארץ אחת, והגליל כולו העליון והתחתון ותחום טבריא ארץ אחת, ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתן עד שיכלה האחרון שבה.

 

הלכה י

כיצד?

היו לו פירות בארץ יהודה, אוכל מהן כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה. וכן אם היו לו פירות גליל, וכן בעבר הירדן.

 

הלכה יא

ושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים, ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער. ואימתי הוא כלה?

עד הפורים. ואוכלין בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה.

 

הלכה יב

המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער, לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ מתבערים במקומן ולא יעבירם ממקום למקום.

 

הלכה יג

כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין, אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית וחייב בביעור הוא ודמיו, כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין מאכל אדם, וכגון החוחים והדרדרין מאוכל הבהמה, וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין. ואם היה מתקיים בארץ, כגון: הפואה והרכפה ממין הצובעין, אע"פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהם, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו עד ראש השנה.

 

[השגת הראב"ד דין]: שהרי מתקיים בארץ וכו'

אמר אברהם: זו דברי ר"מ אף על פי שאינם כלים לדמיהם יש ביעור בסוף השנה שמחמיר בדמים יותר מהן אבל חכמים אומרים להן אין ביעור קל וחומר לדמיהן ומ"ש לא כרבי מאיר ולא כחכמים.

 

הלכה יד

וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואינו ממין הצובעים, הואיל ואינו לעצים, יש לו ולדמיו שביעית, אבל אין להם ביעור אע"פ שאינו מתקיים בארץ אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה, כגון עיקרי הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והערקבנין.

 

[השגת הראב"ד דין]: וכל שאינו מיוחד וכו' עד הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית

אמר אברהם: אי אפשר לזה בלא שיבוש שאם אינו ממאכל אדם ולא ממאכל בהמה ולא ממין הצבעים ואינו לעצים הרי הוא תלוי במחשבה חשב עליו נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה חומרי אדם שיש להם שביעית חומרי בהמה שאסור לשלקן והם הסיאה והאזוב והקורנית ולא נתפרש באלו אם יש להם ביעור אם לא וכללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ביעור ולדמיו ביעור ויש מין המתקיים בארץ שנחלקו עליו (ר"י) ר"מ וחכמים שר"מ אומר יש לדמיהם ביעור בסוף שנה שמחמירין בדמיהן יותר מהן והטעם מפני שפעמים שאינם מתקיימין והולכין בדמים להחמיר.

 

הלכה טו

קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם, לולבי זרדים והחרובים, יש להם ולדמיהם שביעית וביעור לולבי האלה והבוטנה והאטדין יש להן ולדמיהן שביעית, אבל אין להם ביעור, אבל לעלים שלהן יש ביעור.

 

הלכה טז

איזו היא שעת ביעור?

העלין בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן, עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין, אין להם ביעור, לפי שאינן נובלות וכלות.

 

הלכה יז

ועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחין בשביעית?

עד שייבש המתוק ויגבב עשבים יבשים, עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית.

 

הלכה יח

ועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית לאסוף פירות שביעית?

עד שתרד רביעה שנייה.

 

הלכה יט

הוורד והכופר והלוטם, יש להן ולדמיהן שביעית. הקטף, והוא: שרף היוצא מהאילנות מן העלים ומהעיקרים, אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית.

 

הלכה כ

במה דברים אמורים?

באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העיקרים כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית.

 

הלכה כא

הכובש ורד שביעית בשמן של ששית, ילקט את הוורד והשמן מותר. כבשו בשמן של מוצאי שביעית, חייב לבער השמן, שהרי הוורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור.

 

הלכה כב

חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית, חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו.

 

זה הכלל: פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם.