לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות שמיטה ויובל פרק ט

הלכות שמיטה ויובל  פרק ט

הלכה א

מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית, שנאמר: שמוט כל בעל משה ידו והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה, שנאמר: לא יגוש את רעהו ואת אחיו.

 

הלכה ב

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף. ודבר זה קבלה הוא. אמרו חכמים: בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.

 

הלכה ג

ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואע"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל.

 

הלכה ד

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה, ושם הוא אומר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חברו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.

 

הלכה ה

שחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.

 

[השגת הראב"ד דין]: שחט את הפרה וחילקה וכו'

אמר אברהם: אשתמיטתיה מאי דאמור בירושלמי דהאי מתני' ר"י היא דאמר הקפת החנות הראשונה ראשונה משמט אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת והא דפרה הקפת החנות היא.

 

הלכה ו

שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים הרי זה משמיט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט. והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר: לא יגוש מכל מקום, לא לשלם ולא להשבע.

 

הלכה ז

במה דברים אמורים?

בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן, אבל שבועת השומרין והשותפין וכיוצא בהן משבועות, שאם יודה ישלם, הרי זה ישבע אחר השמטה.

 

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים? בשבועת הדיינין

אמר אברהם: כמדומה לי דבר זה הוציאו מן הירושלמי במסכת שביעית האונס והמפתה והמוציא שם רע וכו' אמר רב יהודה בשם רב דר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי וכל מעשה בית דין [אינו משמט] (אלו גזרי דינין פשיטא דא מילתא מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשית מלוה משמטת).

 

הלכה ח

הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת.

 

[השגת הראב"ד דין]: הלוהו ותבעו וכפר בו וכו' עד והודה אחר וכו'

אמר אברהם: הנה הוא סובר טעמא דחזר והודה או באו עדים משמט הא אם עמד בכפירתו אינו משמט כפשוטו של ירושלמי מלוה ונעשית כפרנית אינו משמט אולי אינו כמו שהוא סובר דלאו בכפירה תליא מילתא אלא או שפטרוהו בית דין בשבועתו ונשבע קודם שביעית וחזר והודה או באו עדים או שמא שהוא חוזר על מעשה בית דין הסמוך לו ואמר מלוה שנעשית כפרנית ובא לבית דין וחייבוהו וכתבו לו זכותו שיטרוף אינו משמט דהיינו מעשה בית דין אבל כפרנית ונעשית מלוה כלומר שהאריך אותו והמתין עליו לרגלו משמט שאם הוא כמו שהוא פושט דברים כפשוטן מתניתין דשביעית קשיא והשביעית משמטת את השבועה והרי זה עומד בכפירתו דוק ותשכח כללו של דבר לא נמסר הגמרא אלא או לבעלי הקבלה או לבעלי הסברא הנכונה.

 

הלכה ט

המלוה את חברו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש, הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש, התנה עמו שלא יתבענו, שביעית משמטת.

 

הלכה י

המלוה את חברו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית, הרי זה נשמט שאינו יכול לבטל דין השביעית, התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית, תנאו קיים. שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה, שהוא חייב.

 

הלכה יא

הקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה, נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלוה, נשמט.

 

הלכה יב

קנסות של אונס ושל מפתה והמוציא שם רע, אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטים. ומאימתי נזקפין במלוה?

משעת העמדה בדין.

 

הלכה יג

המגרש את אשתו קודם השמטה, אין כתובתה נשמטת ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה, נשמטת.

 

הלכה יד

המלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, ואם היה יתר, משמיט היתר.

 

הלכה טו

המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם: אתם גבו לי חובי זה, אינו נשמט, שנאמר: ואשר יהיה לך את אחיך וזה בית דין תובעין אותו. וכן בית דין שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך, אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה.

 

הלכה טז

כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על הכתוב בתורה: השמר לך פן יהיה דבר וגו' התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה.

 

[השגת הראב"ד דין]: אבל שמטה של תורה וכו'

אמר אברהם: זה אינו מחוור דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר הפקר בית דין הפקר והלכך נוהג בכל זמן.

 

הלכה יז

אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין.

 

הלכה יח

זהו גופו של פרוזבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינין או העדים חותמין מלמטה.

 

הלכה יט

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו אפילו קלח של כרוב. השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול. היתה לו שדה ממושכנת, כותבין עליה פרוזבול.

 

הלכה כ

כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומים על נכסי אפטרופוס. אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליה פרוזבול. היה לו חוב על חברו ויש לחברו קרקע הואיל והוא תחת שיעבודו, כותב עליו פרוזבול.

 

הלכה כא

אחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד וא', וחמשה שלוו מאחד, דיו פרוזבול אחד לכולן.

 

הלכה כב

כתב הפרוזבול תחלה ואחר כך הלוה, אינו מועיל, אלא משמיט עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. נמצאת אומר: שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה.

 

הלכה כג

לפיכך פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. כיצד?

כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר – כשר, שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר, אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מייפה כחו שאינו משמיט עד אייר שלא כדין. שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן בשעת מסירת הדברים לבית דין.

 

הלכה כד

המוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול, אבד חובו, ואם אמר היה לי ואבד – נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו או כשיבוא לתבוע במלוה על פה אומרים לנתבע: שלם לו, ואם טען הנתבע ואמר: איה פרוזבול שלו?

אומרים לתובע: היה לך פרוזבול ואבד?

אם אמר: הן – נאמן, ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו, והיתומים אינן צריכין פרוזבול.

 

הלכה כה

הוציא פרוזבול וטען הנתבע ואמר: מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה, והתובע אומר: קודם פרוזבול היתה, התובע נאמן. שאילו אמר היה לי ואבד נאמן ואף ע"פ שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד.

 

הלכה כו

טען הנתבע ואמר: מלוה יש לו אצלי, והתובע אומר: לא כי אלא הקפת חנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתי מלוה הרי זה נאמן. שהרי אם ירצה יאמר: מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד, שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה היא: שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.

 

הלכה כז

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר: מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית.

 

[השגת הראב"ד דין]: ובדברים בלבד היא נדחית

אמר אברהם: דבריו סותרין זה את זה.

 

הלכה כח

כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלוה לומר למחזיר: משמיט אני וכבר נפטרת ממני. אמר לו: אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו, שנאמר: לא יגוש והרי לא נגש. ואל יאמר לו: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: שלי הם ובמתנה אני נותן לך.

 

הלכה כט

החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו: שלי הם ובמתנה נתתים לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו.

 

הלכה ל

מי שנמנע מלהלוות את חברו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה, שנאמר: השמר לך וגו' וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין, שנאמר: השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר: השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו: בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר: נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה שנאמר: כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'.