לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות תרומות פרק א

הלכות תרומות פרק א

 הלכה א

התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לא"י ורוב ישראל הולכין ושבין שם. והחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לא"י.

 

הלכה ב

ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא: כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים, אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

 

הלכה ג

הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר, כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת א"י?

מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י, אלא נשאר בה משבעה עממים. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין: סוריא.

 

הלכה ד

סוריא יש דברים שהיא בהן כא"י ויש דברים שהיא בהן כחוץ לארץ, והקונה בה קרקע כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות ושביעית והכל בסוריא מדברי סופרים.

 

הלכה ה

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה, לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא. והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.

 

[השגת הראב"ד דין]: ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'

אמר אברהם: לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא"י.

 

הלכה ו

נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלוקות: א"י וסוריא וחוץ לארץ. וא"י נחלקת לשנים: כל שהחזיקו עולי בבל חלק א', וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני. וחוץ לארץ נחלקת לשנים: ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

 

הלכה ז

אי זו היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים?

מרקם שהוא במזרח א"י עד הים הגדול, מאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון. היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא מזרח הדרך הרי היא בחזקת חוץ לארץ וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית, עד שיודע לך שאותו המקום מא"י, וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית, עד שיודע לך שאותו מקום חוץ לארץ. וכל ששופע ויורד מטורי אמנום ולפנים א"י, מטורי אמנום ולחוץ חוץ לארץ. והנסים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים. מן החוט ולפנים א"י מן החוט ולחוץ חוץ לארץ וזו היא צורתה.

 

הלכה ח

מהיכן החזיקו עולי בבל?

מכזיב ולפנים כנגד המזרח. ומכזיב ולחוץ עד אמנה, והיא: אמנום ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה.

 

הלכה ט

אי זו היא סוריא?

מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה, כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא, אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון והם תחומי א"י.

 

הלכה י

גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים, והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ויש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית, כמו שיתבאר.

 

הלכה יא

פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם נגמרה מלאכתם ביד גוי ומרחן הגוי פטורין מכלום, שנאמר: דגנך ולא דגן גוי, ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין בכל מן התורה. ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון היא שלו, מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר: אני באתי מכח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום. ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה?

לפי שנאמר: בתרומת מעשר: כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן, אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי אין אתה נותן לכהן התרומת מעשר שהפריש ממנו, אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה.

 

הלכה יב

מכר הגוי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברין בקרקע, אם עד שלא בא לעונת המעשרות ונגמרו ביד ישראל חייבין בכל ונותן התרומות והמעשרות לבעלים, ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהן לבעלים לפי חשבון. כיצד? לקח תבואה זרועה מן הגוי אחר שהביאה שליש ונגמרה ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות, כמו שביארנו, ונותן שני שלישי המעשר ללוי ושני שלישי תרומת מעשר לכהן ומוכר לו השליש.

 

הלכה יג

ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן הגוי פטורין מן התרומה ומן המעשרות, ואם אחר שבאו לעונת המעשרות, אף ע"פ שגמרן הגוי חייב בכל מדבריהם. וכן הגוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד גוי, אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן.

 

[השגת הראב"ד דין]: ישראל שמכר פירותיו לגוי וכו'

אמר אברהם: לא ידעתי זה הגמר מהו אם רוצה לומר גמר הבישול וגמר המירוח ומשום מירוח קאמר אכתי אמאי פטור לגמרי והא אמרינן לעיל דאין קנין לגוי בארץ להפקיע מיד מעשר ויהא חייב מדבריהם ולא מיתוקמא מילתיה אלא בסוריא.

 

הלכה יד

מכר גוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות ומירחן הגוי ברשות ישראל אינן חייבין בתרומה ומעשרות, הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות גוי ומירחן הגוי אעפ"י שהן ברשות ישראל.

 

הלכה טו

הקונה שדה בסוריא חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם כמו שיתחייב מן התורה הקונה בירושלים, כמו שביארנו. אבל הקונה פירות מן הגוי בסוריא בין תלושין בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות, אע"פ שמירחן ישראל הואיל ואינו מקרקע שלו פטור.

 

הלכה טז

קנה קרקע מן הגוי בסוריא ופירות מחוברין בה, אם הגיעו לעונת המעשרות ביד הגוי – פטורין, ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, הואיל וקנה אותם עם הקרקע חייב לעשר.

 

הלכה יז

ישראל שהיה אריס לגוי בסוריא פירותיו פטורין מן המעשרות, לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום, ויש לגוי קנין בסוריא להפקיע מן המעשרות, כמו שביארנו. וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן הגוי בסוריא פטור מן התרומות ומן המעשרות.

 

הלכה יח

ישראל שלקח בסוריא שדה מן הגוי עד שלא הביאה שליש וחזר ומכרה לגוי מאחר שהביאה שליש, אם חזר ישראל ולקחה פעם שנייה הרי זה חייב בתרומות ומעשרות שהרי נתחייבה ביד ישראל.

 

הלכה יט

ישראל שהיה לו קרקע בסוריא והוריד לה אריס ושלח לו האריס פירות הרי אלו פטורים, שאני אומר מן השוק לקחן, והוא שיהיה אותו המין מצוי בשוק.

 

הלכה כ

שותפות הגוי חייבת בתרומות ומעשרות. כיצד?

ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות, אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי, אף על פי שמרחן הגוי וחיובם מדבריהם, כמו שבארנו.

 

הלכה כא

במה דברים אמורים?

בא"י, שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה, אבל אם לקחו שדה בסוריא, הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקו הגדיש, חלקו של גוי פטור מכלום.

 

הלכה כב

פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר: אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין, בחוץ לארץ פטורין, ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם. וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה, שנאמר: שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם.

 

[השגת הראב"ד דין]: פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ וכו'

אמר אברהם: ולי נראה שלא נחלקו ר"א ור' עקיבא בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה דר"א אזיל בתר גמר פרי ורבי עקיבא אזיל בתר [מקום] קביעות למעשר דהיינו מירוח אבל מדרבנן מיהא אע"פ שיצאו חוץ לארץ ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי [מפירות] שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה טועה.

 

הלכה כג

עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, בזמן שהספינה גוששת לארץ הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית כצומח בא"י עצמה.

 

הלכה כד

אילן שעומד בחוצה לארץ ונופו נוטה לארץ, או עומד בארץ ונופו נוטה לחוצה לארץ הכל הולך אחר העיקר. היו מקצת שרשיו בארץ ומקצתן חוצה לארץ, אפילו היה צחיח סלע מבדיל ביניהן הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה.

 

הלכה כה

עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש והיה עיקרו בארץ ונופו חוצה לארץ הולכים אחר הנוף.

 

הלכה כו

התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן, שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: כי תבואו, ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן יראה לי: שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.

 

[השגת הראב"ד דין]: התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית

אמר אברהם: לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא.