לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות תרומות פרק י

הלכות תרומות פרק י

הלכה א

זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש, אע"פ שיודע שהיא תרומה ושהוא מוזהר עליה, אבל לא ידע אם חייב עליה מיתה אם לאו, הרי זו שגגה ומשלם קרן וחומש.

 

הלכה ב

אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך, שנאמר: ולא חללו את קדשי בני ישראל, לרבות את הסך. ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה בשגגה, משלם קרן וחומש. ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית, שנאמר: כי יאכל קדש בשגגה, ואין אכילה פחותה מכזית. וכשם שאכילת תרומה בכזית, כך שתייה בכזית.

 

הלכה ג

אכל וחזר ואכל, שתה וחזר ושתה, אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס ומתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית, הרי אלו מצטרפין לכזית.

 

[השגת הראב"ד דין]: אכל וחזר ואכל וכו' מצטרפין לכזית

אמר אברהם: אמת הוא שכן מצא בתוספתא אבל במסכת כריתות פרק אמרו לו אכלת חלב נראה שאף לשתייה בעינן כדי אכילת פרס וכן בתוספתא דפסחים כך הוא בכדי אכילת פרס.

 

הלכה ד

התרומה ותרומת מעשר בין של דמאי בין של ודאי והחלה והבכורים כולן מצטרפין לכזית לחייב עליהן מיתה וחומש, שכולן נקראו תרומה. ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי שאין חייבין על מעשר [שני] שלו, כמו שיתבאר. אבל אמרו חכמים: אם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה.

 

הלכה ה

אכל תרומה במזיד [והתרו בו, לוקה ואינו משלם לא התרו בו] אם היתה טהורה, משלם הקרן ואינו משלם את החומש, ואם היתה טמאה, משלם דמי עצים. מפני שאינה ראויה אלא להסקה. לפיכך אם אכל תרומת תותים ורמונים וכיוצא בהם שנטמאו, פטור מן התשלומין, שהרי אינם ראויין להסקה.

 

הלכה ו

האוכל תרומת חמץ בפסח, בין בזדון בין בשגגה, בין טמאה בין טהורה, פטור מן התשלומין. אפילו הפרישה מצה והחמיצה פטור. ואפילו דמי עצים אינו משלם, שהרי אינה ראויה להסקה, מפני שהיא אסורה בהנאה, אין לה דמים.

 

[השגת הראב"ד דין]: האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' עד אין לה דמים

אמר אברהם: לא נתברר לי דבר זה דכיון דפליגי תנאי אי לפי מדה משלם אי לפי דמים משלם וסתם לן תנא דמתניתין דבשוגג משלם קרן וחומש ואיכא לאוקמא [כהלכתא] דחמץ בפסח אסור בהנאה ומתני' היינו טעמא דמשלם משום דלפי מדה משלם לית לן לסתומי מתני' כרבי יוסי הגלילי דלא סבירא לן כוותיה הילכך בשוגג משלם קרן וחומש לפי מדה.

 

הלכה ז

אבל השוגג שאכל תרומה ביום הכפורים, או שאכל תרומה נקורה. והשותה יין תרומה שנתגלה. והסך יין ושמן כאחד, או ששתה שמן וחומץ כאחד, או שכסס את החטים או גמע את החומץ, הרי זה משלם קרן וחומש.

 

[השגת הראב"ד דין]: אבל השוגג וכו' עד משלם קרן וחומש

אמר אברהם: פלוגתא דרבי ורבנן היא ורבי הוא דס"ל הכי וקי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עליה בורא פרי האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא.

 

הלכה ח

היה שבע וקץ במזונו והוסיף על שבעו באכילת תרומה, אינו משלם את החומש, שנאמר: כי יאכל לא שיזיק את עצמו. וכן הכוסס את השעורים, פטור מן החומש מפני שהזיק עצמו.

 

הלכה ט

זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן, ובא אחר ואכלן גם הוא בשגגה הראשון משלם קרן וחומש והשני משלם דמי עצים לראשון.

 

הלכה י

המאכיל הפועלים ואת האורחים תרומה הם משלמין קרן וחומש, מפני שהן כשוגגין, והוא משלם להם דמי סעודתן, שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו, שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו.

 

הלכה יא

המאכיל את בניו הקטנים ואת עבדיו בין גדולים בין קטנים והאוכל תרומת חוץ לארץ, והאוכל או השותה פחות מכזית, ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה, והשותה שמן והסך את היין, כל אלו משלמים את הקרן ולא את החומש.

 

[השגת הראב"ד דין]: המאכיל את בניו הקטנים וכו' עד משלמין כו' את החומש

אמר אברהם: התוספתא אמרה משלם קרן וחומש גבי נזיר ששגג ושתה יין של תרומה.

 

הלכה יב

בת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה ואח"כ אכלה תרומה, משלמת את הקרן ולא את החומש. האשה שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה מת בעליך או גירשך וכן העבד שהיה אוכל ואמרו לו: מת רבך והניח יורש שאינו מאכיל או שמכרך לישראל או נתנך לו או שחררך, וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה, הרי אלו משלמין הקרן בלבד, ואם היתה תרומת חמץ והיה ערב הפסח, הרי אלו פטורין מלשלם, מפני שזמנה בהול נחפזו לאכול ולא בדקו. וכולן שהיתה להן תרומה בתוך פיהן כשידעו שהן אסורין לאכול הרי אלו יפלוטו.

 

הלכה יג

היה אוכל ואמרו לו: נטמאת, או נטמאת התרומה, טמא היית, או טמאה היתה התרומה, או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או מעשר שני והקדש שלא נפדו, או שטעם טעם פשפש לתוך פיו, הרי אלו יפלוטו.

 

הלכה יד

שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו נפלה, הריני אומר לתוך של תרומה נפלה. אין ידוע אי זו היא של תרומה, אכל זר אחת מהן הרי זה פטור מן התשלומין, שהמוציא מחברו עליו הראיה והשנייה נוהג בה כתרומה. אכל אחר את השנייה אף הוא פטור אכל אחד את שתיהן, משלם כקטנה שבשתיהן אם מזיד – קרן, ואם שוגג קרן וחומש.

 

הלכה טו

האוכל את החומש בשגגה, הרי זה מוסיף עליו חומשו, שהחומש כקרן לכל דבר. וכן מוסיף חומש על חומש לעולם. כל המשלם קרן וחומש, הרי התשלומין כתרומה לכל דבר, אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין, ואם רצה הכהן למחול, אינו מוחל. וכל המשלם את הקרן בלבד הרי התשלומין חולין, ואם רצה הכהן למחול מוחל.

 

הלכה טז

בת ישראל שאכלה תרומה ואחר כך נישאת לכהן אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה. ואם תרומה שזכה בה כהן אכלה, משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה. שכל המשלם קרן וחומש, משלם הקרן לבעלים והחומש לכל כהן שירצה.

 

[השגת הראב"ד דין]: בת ישראל שאכלה תרומה וכו' עד לכל כהן שירצה

אמר אברהם: מצאתי נוסחא מהופכת על זה אבל זאת הנוסחא מיושרת בעיני יותר.

 

הלכה יז

לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה, בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי היא כמי שלא נשאת לכהן מעולם.

 

הלכה יח

כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד, אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שהוציאו מהן תרומות ומעשרות ומשלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר וממעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שעדיין לא ניטלה תרומה גדולה שיש בו, אם הקדים המעשר לתרומה, ומשלמין ממעשר שני והקדש שנפדו ואעפ"י שנפדו שלא כהלכה. ומן החדש על הישן, אבל לא ממין על שאינו מינו, שנאמר: ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל.

 

הלכה יט

האוכל קישואין של ערב שביעית, ימתין לקישואין של מוצאי שביעית וישלם מהן, שאינו יכול לשלם חובו מפירות שביעית, כמו שיתבאר במקומו.

 

הלכה כ

אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאין בין טהורין. אכל תרומה טהורה, משלם חולין טהורין, ואם שילם חולין טמאין בין בשוגג בין במזיד, תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורין.

 

הלכה כא

אכל תרומת חבר משלם לו. אכל תרומת עם הארץ, משלם לחבר ונוטל דמיה ממנו ונותן לעם הארץ שאכל תרומתו, שאין מוסרין טהרות לעם הארץ.

 

הלכה כב

גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואח"כ מת אבי אמו, אינו משלם לעצמו אלא ליורש אחר משאר השבט. וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אמו ואכלה, ובעל חוב שגבה תרומה בחובו והאשה בכתובתה ואכלוה, משלמין קרן וחומש לכהן חבר והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה כמו שאכלו.

 

[השגת הראב"ד דין]: גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואחר כך מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אבל משלם ליורש אחר משאר השבט וכו'.

בירושלמי פרק האוכל תרומה בשוגג.

 

הלכה כג

הגונב תרומה ולא אכלה, משלם תשלומי כפל לבעלים ויש לו לשלם מדמי תרומה. גנבה ואכלה, משלם שני קרנין וחומש. קרן וחומש מן החולין, וקרן אפילו מדמי תרומה.

 

הלכה כד

היתה התרומה הקדש לבדק הבית וגנבה ואכלה, אינו משלם תשלומי כפל שאין תשלומי כפל בהקדש, כמו שיתבאר במקומו. אבל משלם קרן ושני חומשים: חומש משום אוכל תרומה וחומש משום שנהנה מן ההקדש. ולמי משלם?

אם היה בה כזית ואין בה שוה פרוטה משלם לכהנים. ואם יש בה שוה פרוטה בין שיש בה כזית בין שאין בה כזית, משלם להקדש.

 

הלכה כה

ומפני מה חל איסור הקדש על איסור התרומה?

מפני שהתרומה אסורה לזר ומותרת לכהן. הקדישה נאסרה על הכהן, לפיכך נוסף בה איסור אף על ישראל, על דרך שביארנו בהלכות ביאות אסורות ואיסורי מאכלות.

 

הלכה כו

הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד, שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזלו, שנאמר: ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא בחומש של קדש בלבד. גזלה והאכילה לאחר, האוכל משלם קרן וחומש. כל מקום שאמרנו משלם קרן וחומש, אם אכל שוה ד' משלם שוה חמשה ממין שאכל, וכל מקום שאמרנו משלם קרן ושני חומשין, אכל שוה ד' משלם ששה, וכל מקום שאמרנו משלם שני קרנין וחומש אחד, אכל שוה ד' משלם דמי תשעה. ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה.

 

[השגת הראב"ד דין]: הגוזל תרומה ואכלה וכו' עד האוכל משלם קרן וחומש

אמר אברהם: נראה לי שיש כאן שיבוש ומה בין גזלן וגנב והלא ונתן לכהן את הקדש בין גנב בין גזלן משמע ובשניהם אינו משלם אלא חומש אחד ולמה לא ישלם שני חומשין בגזלן כמו בגנב והסוגיא שבירושלמי הטעתו שראה גזל תרומה משל אבי אמו כהן ואח"כ ראה גנב תרומת הקדש ואכלה ובכל ענין נשתבש ודומה שלא ראה הסוגיא דריש לקיש הקשה על רבי יוחנן שאמר בגזל תרומה משל אבי אמו כהן משלם לשבט והקשה עליו מהמשנה גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן אחד על דעתך דתימר משלם לשבט וישלם ג' א"ר ייסא אמר רבי יוחנן התורה אמרה יצא ידי גזילן פי' בקרן אחד יצא אע"פ שיש עליו חיוב לשבט וחיוב לגזבר והנה כי גנב וגזלן א' הם שהרי הקשה מגנב לגזלן ועלה לו התירוץ גם כן לשניהם

 

[השגת הראב"ד דין]: ולעולם אינו משלם וכו' עד בין שהוקרה

 

אמר אברהם: ואם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזילה ומה גרע מגזלן גם כן י"ל שאינו משלם לפי דמים אלא לפי מדה כמו שכתבתי למעלה.