לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות תרומות פרק יא

הלכות תרומות פרק יא

הלכה א

התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה, שהסיכה היא כשתייה, שנאמר: ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. והשתייה בכלל אכילה לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא, וזהו הנקרא שמן שריפה בכל מקום.

 

הלכה ב

תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן כעיגול הדבילה ואסור לעשות מהם שכר, וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא פירות הסתיו חומץ, וכן שאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה, חוץ מזיתים וענבים בלבד. עבר ועשה האוכל משקה, הרי זה שותהו וזר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים וכיוצא בהן בשגגה, אינו חייב לשלם. ואם אכל במזיד, מכין אותו מכת מרדות.

 

[השגת הראב"ד דין]: וזר שאכל דבש תמרים וכו'

אמר אברהם: ואם באו ליד כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל.

 

הלכה ג

אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן אבל נותנין את היין לתוך המורייס. ואין מפטמין את השמן מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה. אבל מערבין יין ודבש ופלפלין וכיוצא באלו לאכלן.

 

הלכה ד

אין מבשלין יין של תרומה, מפני שהוא ממעטו. אין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומה, מפני שמפסיד החומץ. אין מערבין תבואה בקטניות, וכל דבר שיתפרש זה מזה כשכוברין אותו, מערבין. ומשחרבה יהודה התחילו לערב תבואה בתבואה וקטנית בקטנית, אבל לא תבואה בקטנית.

 

הלכה ה

כדרך שמרקדין את הקמח בחולין כך נוהג הכהן בתרומה מרקד לאכול ומשליך את המורסן. הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפיות הרבה עד שיוציא קב או קביים מן הסאה, לא ישליך את השאר מפני שהוא ראוי לאכילה אלא יניחהו במקום מוצנע.

 

הלכה ו

שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים, ואין סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך רגלו והוא בתוך מנעל וסנדל, אבל סך את רגלו ולובש המנעל או הסנדל וסך כל גופו ומתעגל ע"ג קטובלייא חדשה, ואף על פי שהן ניסוכין אינו חושש, אבל לא יתן שמן ע"ג טבלא של שיש להתעגל עליה מפני שמאבדו.

 

הלכה ז

כל האוכל תרומה אפילו פירות צריך נטילת ידים אע"פ שהיו ידיו טהורות, כמו שיתבאר במקומו. ואינה נאכלת עם הזר על השלחן, גזירה שמא יאכל ממנה. ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן ואינה צריכה נטילת ידים כחולין. ואין סכין תרומה בידים מסואבות. נפל על בשרו משפשפו בידים מסואבות. אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה, שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל.

 

הלכה ח

סך הוא הכהן עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו. ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ מותר לזר למושחו במרחץ אף על פי שהוא נסוך ממנו.

 

הלכה ט

כהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה, אין הישראלית מותרת לחוף אחריה, אבל מעגלת שערה בשערה. ומפני מה הותרו הכהנים לחוף שערן בתלתן של תרומה?

מפני שאינו ראוי למאכל אדם.

 

הלכה י

עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסים והחרובין ומיעי אבטיח וקליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון, אע"פ שאין בהן אוכל, וקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים, הרי אלו אסורים לזרים. אבל קניבת ירק שמקנבים הגננין, מותרת לזרים. קליפי פולין ושומשמין אם יש בהן אוכל אסורין, אין בהן אוכל מותרין.

 

הלכה יא

גרעיני אתרוג מותרים. גרעיני זיתים ותמרים וחרובין אף על פי שלא כנסן הכהן, הרי אלו אסורין לזרים. ושאר הגרעינין בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן, אסורין לזר, ואם השליכן מותרות.

 

הלכה יב

הסובין של חטים, חדשות אסורין מפני שהוא ראוי למאכל אדם, ושל ישנות מותר. ועד מתי נקראו חדשות?

כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות.

 

הלכה יג

הנצולות והרקבניות של תרומה אסורות, ואם העלו אבק מותרות. שמרים של תרומה שנתן עליהם מים, הראשון והשני אסור לזרים והשלישי מותר. ואם לא נתן עליהם מים אלא מסנן היין מעל השמרים בלבד, אף השלישי אסור לזרים.

 

הלכה יד

מגירה שפינה ממנה חיטי תרומה, אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת ואח"כ יתן לתוכה חולין, אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן תרומה שנשפכה, אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שנוהג בחולין.

 

הלכה טו

המערה כד של שמן תרומה הרי זה מערה עד שיפסוק העמוד ויתחיל השמן לנטוף מעט מעט, וכיון שנטפו ג' טיפים זו אחר זו דיו, ומותר ליתן בכד שמן חולין, הרי שלא נתן אלא הניח הכד עד שנתמצית, אותה התמצית תרומה.

 

הלכה טז

ממלא הכהן נר שמן שריפה ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה ולהכנס לחדר לעשות צרכי הכהן, אבל לא צרכי ישראל. ואם היה שותף עמו מותר.

 

הלכה יז

ישראל שהיה אורח אצל כהן והדליק לו שמן שריפה ועמד הכהן והלך לו, אינו חייב לכבותו עד שיכבה מאיליו, וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה.

 

הלכה יח

בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל, וכליו של כהן שהיה נארג אצל כליו של ישראל הרי זה מדליק עליהן שמן שריפה שלא ברשות הכהן. וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים שלא ברשות כהן. ומי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה, מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן. מדליקין שמן שריפה על גבי החולין ברשות כהן.

 

הלכה יט

בת ישראל שנשאת לכהן והיא למודה אצל אביה מדליק ברשותה. מותר לכהן להדליק שמן שריפה אפילו בבית האבל או בבית המשתה שיש שם ערבוב, ואין חוששין שמא יסופקו ממנה בבית המשתה, שמפני נקיון כליהם אין נוגעין בו, ובבית האבל, מפני שאין להם פנאי מפני האבל.

 

הלכה כ

הזורע את התרומה בשוגג, יהפך. במזיד יקיים. הביאה שליש, בין במזיד בין בשוגג יקיים. ואם היה פשתן, אפילו הביאה שליש ואפילו במזיד, יהפך, קנס קנסו בו שלא יזרע ויתכוין ליהנות בעציו.

 

הלכה כא

גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורים לזרים. גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה משום תרומה טמאה שביד הכהן שלא ישהנה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין ונמצא בא בה לידי תקלה. לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות, ומותר לטבול יום כחולין.

 

[השגת הראב"ד דין]: גידולי תרומה הרי הן כחולין וכו' עד ויהיה הכל מותר לזרים

אמר אברהם: כל זה שבוש שאפילו הטבל שגידוליו מותרין אם הוא דבר שאין זרעו כלה הכל אסור וכל שכן בתרומה.

 

הלכה כב

גידולי גידולין חולין לכל דבר, ואפילו דבר שאין זרעו כלה, אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין, הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר אע"פ שאין זרעו כלה ויהיה הכל מותר לזרים. וכן תרומת חוצה לארץ והמדומע ותוספת תרומה וזרעוני גינה שאינם נאכלים, כגון זרע לפת וצנון, אף על פי שאותו לפת וצנון תרומה, גידוליהן מותרין והרי הן חולין לכל דבר. וכן הזורע פשתן של תרומה, הגידולין מותרין לזרים.

 

[השגת הראב"ד דין]: וכן תרומת חוצה לארץ וכו' עד הרי הן כחולין לכל דבר

אמר אברהם: אלו השנים שהן זרעוני גינה שאין נאכלין וזרע פשתן לא מצאתי להם היתר לא במשנה ולא בתוספתא ולא בירושלמי ובירושל' נותן טעם לכולן לפי שאינן מצויין ואלו שהוא מוסיף מצויין הן ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית שגידוליהן מותרין.

 

הלכה כג

הזורע תרומה טמאה אע"פ שהגידולים טהורין, הרי הן אסורין באכילה, הואיל והתרומה שנזרעה, אסורה באכילה היתה, כבר נדחו.

 

[השגת הראב"ד דין]: הזורע תרומה טמאה עד מותר באכילה

אמר אברהם: מותר לכהנים שאין בהם משום טומאה אבל אסור הוא לזרים ולטבול יום מפני שהוא גידולי תרומה [לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד חייב מיתה וכו' במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף ע')].

 

הלכה כד

חתך את העלין שצמחו ויצאו עלין שניין וחתכן, הרי אוכל שיצא אחר כך מותר באכילה.

 

הלכה כה

שתילי חולין שנטמאו וזרען ועשאן תרומה, הרי אלו מותרין, שהרי טהרו בזריעה ולא נטמאו כשהן תרומה כדי שיהיו אסורין.

 

הלכה כו

שבולת שהיתה בתוך הכרי ומרח הכרי כולו הרי אותה השבולת טבל, הואיל ונמרחה בתוך הכרי. שתלה ואח"כ קרא עליה שם ועשאה תרומה, הרי זו ספק תרומה, הואיל וזרעה, שמא פרח הטבל ממנה, ונעשית כפירות שעדיין לא נגמרו. אבל אם עשאה תרומה קודם שיזרענה, הרי זו תרומה. לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד, חייב מיתה, בשוגג משלם את החומש. ואם גחן ואכל בפיו מן הארץ, בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין דרך בני אדם בכך, לפיכך פטור מן המיתה, ומן החומש אם היה שוגג.

 

הלכה כז

שדה של גידולי תרומה חייבת בלקט שכחה ופאה ובתרומה ומעשרות ובמעשר עני, ועניי ישראל ועניי כהנים נוטלים ממנה מתנות אלו. עניי כהנים אוכלין את שלהם ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה והדמים של עניים. וכן בן לוי מוכר המעשר שלו לכהנים.

 

הלכה כח

החובט גידולין אלו משובח. והדש בבהמה כיצד יעשה?

 

תולה כפיפות בצוארי בהמה ונותן לתוכן מאותו המין. נמצא לא זומם את הבהמה ולא מאכיל את התרומה.