לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הלכות תרומות פרק ב

הלכות תרומות פרק ב

הלכה א

כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה. ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן, שנאמר: ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים, שנאמר: דגנך אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות וכן במעשרות.

 

הלכה ב

הכרשינין אף על פי שאינם מאכל אדם, הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון חייבין בתרומה ומעשרות. הסיאה והאזוב והקורנית שזרען מתחלה לאדם חייבין במעשר, וכן כל כיוצא בהן. זרען למאכל בהמה, אע"פ שנמלך וחשב עליהן לאדם כשהן מחוברין – פטורין, שמחשבת חבור אינה כלום. עלו מאליהן בחצר, אם היא חצר המשמרת פירותיה הרי אלו חייבין, שסתמן לאדם, ואם אינה משמרת פירותיה פטורה.

 

הלכה ג

זרעוני גינה שאינן נאכלים, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן פטורים מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן אוכל אדם, אבל הקצח חייב בתרומה ובמעשרות.

 

הלכה ד

תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן ושל צלף והקפריסין של צלף – פטורים, מפני שאינן פרי. במה דברים אמורים?

בשזרען לזרע, אבל זרען לירק הרי אלו חייבים. וכן האביונות של צלף חייבים מפני שהן פרי.

 

הלכה ה

כֻּסְבָּר שזרעה לזרע ירק פטור מן התרומה ומן המעשרות זרעה לירק מפריש תרומות ומעשרות מן הירקות ומן הזרע. וכן השֶׁבֶת שזרעה לזרע ירקה פטור, זרעה לירק -מתעשרות זרע וירק ואינה מתעשרת זרין, זרעה לזרין מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק ומן הזרין. וכן השחלים והגרגר שזרען לזרע מתעשרין זרע וירק. כיצד מתעשרין לזרע ולירק?

שאם לקט הירק לאוכלו מפריש תרומה ומעשרות ואח"כ יאכל, וכשייבש ויאסוף הזרע שלו מפריש מן הזרע.

 

הלכה ו

הירקות אף על פי שהן מאכל אדם אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן, לפי שנאמר במעשר: תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה, אבל הירקות אינן בכלל התבואה. וכן יראה לי: שהוא הדין בתרומה שהרי נאמר בה: דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו, אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר.

 

הלכה ז

אין מפרישין תרומות ומעשרות מן הירק בחוצה לארץ, ואפילו במקומות שאמרנו שמפרישין בהן מעשרות, וכן ירק הבא מחוץ לארץ לארץ, אע"פ שיש עפר בעקריהן הרי זה פטור ולא גזרו עליו. התבואה והקטנית שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהן פטור והזרע חייב בתרומה ומעשרות.

 

הלכה ח

התלתן אף על פי שאינו אוכל אדם כשיקשו, הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחלתן הרי הן חייבין בתרומה ומעשר.

 

[השגת הראב"ד דין]: התלתן אע"פ שאינו אוכל אדם וכו' עד הרי הן חייבין בתרומה ומעשרות

אמר אברהם: הרי הוא סותר דבריו ממה שאמר למעלה בתמרות של תלתן דומה למעלה שר' עקיבא חולק על ר"ג וכאן הוא פוסק כר"ג לומר שלא חלק ר"ע על ר"א בצלף עיין במשנה.

 

הלכה ט

ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות. הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות, אפילו העמיד מהן כרי. ואם עשה מהן גורן בשדה הוקבעו למעשרות ומפריש מהן תרומה ומעשרות, אבל אם עשה הגורן בעיר פטורין שהרי קול יש להן: שהכל יודעין שהן לקט או שכחה או פאה.

 

הלכה י

הלקט והשכחה והפאה של גוי חייבין בתרומה ומעשרות, אלא אם כן הפקיר. וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורין מן התרומה ומן המעשרות. ומניין יודע?

כל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש. עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש אינה תרומה.

 

הלכה יא

וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות, ואפילו הפקירו הגוי לו, אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרומה ומעשרות.

 

הלכה יב

הפקיר קמה וזכה בה ועבר והפריש ממנה תרומה הרי זה תרומה, אבל אם הפקיר שבלים וזכה בהן ועבר והפריש מהן תרומה אינה תרומה, וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב תרומה אינה תרומה. וכן במעשרות דברים שאין דרך רוב בני אדם לזורען בגנות ובשדות אלא חזקתן מן ההפקר פטורין מן התרומה ומן המעשרות כגון השום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריס הקלקלי, ועדשים המצריות וכיוצא בהן.

 

[השגת הראב"ד דין]: הפקיר קמה וזכה בה וכו'

אמר אברהם: לא שיהא חייב אלא שאם הפריש הוי תרומה כדאמרינן במפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו שהוא פטור מן המעשר ומפרש בירושלמי מה בין קמה לשבלין קמה עד שלא הפקירם עבר והפריש מהם תרומה אינה תרומה וכשהפקירם לא הפקיע מהם כלום שבלים אי עבר והפריש מהם הרי זו תרומה הילכך כשהפקירם הפקיע אותם מן התרומה ונפטרו ודוקא כשלא עשה מהם גורן אבל עשה מהם גורן חייבין ואפילו בעיר.

 

הלכה יג

נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב, כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק וענבי עוללות בענבי בציר, אם יש לו פירות אחרות מוציא על החייב לפי חשבון, ואם אין לו אלא אלו מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכל וכאילו הכל חייב בתרומה, ומפריש מעשר ראשון ושני לפי חשבון דבר החייב.

 

הלכה יד

התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה, וליתנה לכהן, שנאמר: ואני נתתי לך את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה. הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה: אם היה שמן מדליקין אותו, ואם היה דגן וכיוצא בו מסיקין בו את התנור.

 

הלכה טו

וכן תרומת מעשר: אם נטמאת, או נטמא המעשר מפרישין אותה בטומאה, וניתנת לכהן ליהנות בשריפתה.

 

הלכה טז

כל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש, כדרך שמברכין על כל המצות כמו שביארנו בברכות.

 

הלכה יז

 

אין מוציאין תרומה מהארץ לחוצה לארץ, אפילו טמאה, ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ, ואם הביא לא תאכל מפני שהיא טמאה בארץ העמים, ולא תשרף, שלא יאמרו ראינו תרומה שלא נטמאת נשרפת, ולא תחזור לחוצה לארץ שמא יאמרו מוציאין תרומה לחוצה לארץ אלא מניחין אותה עד שתטמא טומאה ידועה לכל, או עד שיבא ערב הפסח אם היתה חמץ, ותשרף.