לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רנט: השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה

סימן רנט: השבת אבידה מאיזה מקום חייב להשיבה

 סעיף א

הרואה אבידת ישראל, חייב לטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: השב תשיבם (דברים כב, א) ואם נטלם על מנת לגזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך (דברים שם) ומשום לא תגזול (ויקרא יט, יג) ומשום לא תוכל להתעלם (דברים כב, ג), ואפילו אם יחזירנה אחר כך כבר עבר על לא תוכל להתעלם. נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה, ולאחר ייאוש נתכוון לגזלה, אינו עובר אלא משום השב תשיבם. המתין עד אחר יאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם.

 

סעיף ב

במה דברים אמורים, במקום שהוא חייב להשיב משם, ובמקום שראוי להסתפק באבידה, ושתהא בענין שמוכח שהיא אבידה ושלא תהיה מדעת, ושיהיה בה שוה פרוטה, ושיש סימן בגופה או במקומה, ושהיה מטפל בה אם היתה שלו, ושתהיה של מי שחייב להשיב אבידתו, אבל אם חסר אחד מכל אלו אינו חייב להשיב אבידתו.

 

סעיף ג

כיצד, המוציא מציאה במקום שישראל מצוים שם, חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים, ואפילו העיר מחצה עכו"ם ומחצה ישראל, או אפילו רובה עכו"ם, והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל, חייב להחזיר. אבל אם רוב העיר עכו"ם, או אפילו רובה ישראל, ומצאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם, אינו חייב, אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן שודאי נתייאשו הבעלים, וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו וכמו שיתבאר.

הגה: ועיין לעיל (סימן רס"ב ס"ג), ויש אומרים דאם אבד ספרים לא מייאש מינייהו אפילו במקום שרובה עכו"ם (הגהות מרדכי דב"מ).

 

סעיף ד

לפיכך המוציא חביות של יין בעיר שרובה עכו"ם, יינה אסור בהנאה והקנקן מותר, ואם בא ישראל ונתן בה סימן אז ודאי של ישראל היא ונתייאשו ממנה, ומותרת למוצאה בשתייה אם היא סתומה (ועיין בי"ד סימן קכ"ט מדין זה).

 

סעיף ה

אע"פ שמן הדין במקום שרוב עכו"ם מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין).

 

סעיף ו

מקום שרובן עכו"ם ורוב טבחים ישראל, בהמה או עוף הנמצא שם שחוט, מותר והוא של מוצאו. ואם עוף חטף בשר והשליכו למקום אחר, אפילו אם רוב ישראל היא של מוצאו שודאי נתיאשו בעליו.

 

סעיף ז

המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פירוש: לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או טו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פירוש: כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט, רש"י), הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח.

הגה: מכל מקום טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר לעיל (סעיף ה), ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או בית-דין חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר בית-דין הפקר. ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העכו"ם שהצילו מן האבידה ההוא שיחזיר לבעליו, שצריכין להשיב ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פרק אלו-מציאות). ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם, אם הוא דבר שיש בו סימן מסתמא לא הוי יאוש.

הגה: ואם הוא דבר שאין בו סימן, אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה, או שאינו שם, שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין, לא זכה בהן המוצא (טור). אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד, והוא עומד ואינו רודף אחריו, ודאי מייאש. וסתמא הוי יאוש (תוס' ומרדכי פרק הנ"ל). אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן, הוי הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן, ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ דשלוח הקן).

 

סעיף ח

נהר שעושים בו סכר לצוד בו דגים, ופועלים ישראלים רגילים לעשותו ולתקנו, כשמתקלקל, המוצא בו מציאה חייב להכריז.

הגה: וכן מקום ששומרים שם עכו"ם בקבע, אע"פ שרוב הנכנסים ויוצאים ישראלים אינו חייב להכריז (נימוקי-יוסף פרק אלו מציאות).

 

סעיף ט

אבידת קרקע גם כן חייב להשיב, שאם ראה מים באים לשטוף שדה חברו חייב לגדור בפניהם כדי להציל.