לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רסב: על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו

סימן רסב: על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו

 סעיף א

כל אבידה שאינו שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליה. אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה, והוזלה, או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה, והוקרה, אינו חייב. אבל אם היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה, אפילו הוזלה באמצע חייב, וכן אפילו הוזלה אחר מציאה חייב להכריז.

 

סעיף ב

אפילו אבידה ששוה הרבה, אם היא של שותפים הרבה, שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה, אינו חייב להחזירה. במה דברים אמורים, שידוע שהם שותפים בה. אבל בסתם, שראה חפץ או מטבע שנפל משלשה ואינו שוה אלא שתי פרוטות, חייב להחזיר דשמא שותפים הם בו ואחד מהם מחל חלקו לחברו, והרי יש בו שוה שתי פרוטות לשנים. ואם אחר כך נודע שלא מחל אחד לחברו, הרי הוא שלו אפילו בא לידו קודם שנודע. ואם היה שוה פחות משתי פרוטות, הרי הוא שלו, דלא חיישינן דילמא שנים מחלו לאחד.

 

סעיף ג

אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו, או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן, ובא לידו בהיתר, כיון שנתייאש בעליו. ואם לאו, צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש.

 

סעיף ד

ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה, צריך להחזיר אפילו אין בו סימן, שאם ראה ממי מהם נפל יחזירנו לו, ואם לא ראה ממי מהם נפל, אם יש בו סימן יכריז ביניהם, ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו, (ודוקא ששוה שתי פרוטות, כמו שנתבאר לעיל בסימן ב) (טור).

 

סעיף ה

מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו: וי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו, וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים, הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו.

הגה: הא דאמרינן דכשאמר: וי לחסרון כיס, הוי יאוש, היינו באבידה וכיוצא בזה, אבל מי שיש לו חוב אצל עכו"ם, שמסתמא אינו יאוש, אע"פ שאמר: וי לחסרון כיס, לא הוי יאוש, דהואיל שכל חוב הוי ספק אי משתלם אי לא, מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש (מהרי"ק שורש ד).

 

סעיף ו

לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סימן לא בקשרים ולא במנינם, וחתיכות של בשר שאין בהם סימן, ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים, ואניצי פשתן, הרי אלו שלו, שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש.

 

סעיף ז

מצא פירות מפוזרים, אם דרך הנחה, לא יגע בהם. ואם דרך נפילה, הרי הם שלו.

 

סעיף ח

המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הצבועים וחתיכות בשר או דג שיש בהן סימן, וכן כל דבר שיש בו סימן, חייב להכריז.

 

סעיף ט

מצא כריכות קטנות של שבלים ברשות הרבים הרי אלו שלו, שהרי אין בהם סימן. ואם מצאם ברשות היחיד, אם דרך נפילה, הרי אלו שלו. ואם דרך הנחה, חייב להכריז, שאע"פ שאין בהם סימן, המקום הוי סימן. אבל אם מצא אלומות, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים נוטל ומכריז.

הגה: שמקומן סימן, ומיהו במקום שהכל נותנין שם, כגון חביות בשפת הנהר, אינו סימן, שהכל פורקין שם. המוצא חביות של יין ושומן וכיוצא בזה, קודם שנפתחו האוצרות, חייב להכריז שיש ברישומן סימן, לאחר שנפתחו האוצרות אין רישומן סימן ואין חייב להכריז (טור), ודוקא אם כל החביות שוין והן מלאים, אבל אם חסרים הם, יש סימן במדה במה שבהן (שם בשם ר"י).

 

סעיף י

המוצא צבורי פירות או פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, חייב להכריז.

 

סעיף יא

המוצא מעות מפוזרים, הרי אלו שלו. אפילו היו מקצת מטבעות זה על גב זה, הרי הם כמפוזרים, אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז.

 

סעיף יב

מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והם עשוים כמגדל,

הגה: דהיינו הרוחב למטה והאמצעי רחב מן העליון, או שהיה מונחים כסולם דהיינו רובו של אמצעי על גבי תחתון ורובו של עליון על גבי האמצעי (טור), או שהיו אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהם כדי שאם יכנס קיסם ביניהם ינטלו בבת אחת, חייב להכריז. היו עשויין כשיר, (פירוש: כאצעדה שהוא עגול) (רש"י) או כשורה, או כחצובה, (פירוש: כג' רגלי הקנקן כל אחד כנגד אויר של שני) (רש"י), הרי זה ספק ולא יטול.

 

סעיף יג

במה דברים אמורים, שמחזירים מטבע, בסימנים שאמרנו. אבל אם אין בו סימנים הללו, אפילו אמר: רשומה היא בחותם מלך פלוני, או אפילו אמר: שמי כתוב עליה, אין מחזירין לו, מפני שמטבע ניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלו. (ויש אומרים דנסדק במטבע הוי סימן) (נ"י וב"י בשם הרמב"ן).

 

סעיף יד

ראה שנפל מטבע מחברו בתוך החול או בתוך העפר, מותר לקחתו, שודאי נתייאש, ואפילו ראהו שהביא כברה לכבור החול או העפר לחפשו, אין חוששין לו.

 

סעיף טו

מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות, (ויש אומרים דסימן הבא מאיליו לא הוי סימן) (טור בשם הרא"ש), חתיכת בשר משונה בחיתוכו, דג נשוך וכן כל כיוצא באלו, הואיל ויש בהם שינוי חייב להכריז, שלא עשאם בעליהם אלא לסימן. אבל חתיכת בשר שאינו משונה בחיתוכו, הרי הוא שלו שאפילו יכוין זה ויאמר מהירך היא או מהצואר, אינו סימן.

 

סעיף טז

המוצא מחטים וצינורות ומסמרים וכיוצא בהם, אם מצאם אחת אחת הרי אלו שלו, שנים שנים או יותר, חייב להכריז שמנין סימן.

 

סעיף יז

הלוקח פירות מחברו או ששגרם לו חברו, ומצא בהם מעות, אם צרורים הם חייב להכריז, שהקשר סימן, ואם הם מפוזרים, הרי אלו שלו. במה דברים אמורים, בלוקח מהתגר, או מבעל הבית שלקחה מהתגר, והוא הדין אם התגר עצמו מצאם, אם שהו בידו כדי שיוכל לערבם, עם פירותיו, (ואפילו יודע של מי הוא דכבר נתייאשו ממנו הבעלים) (נ"י), אבל אם לקחה מבעל הבית שדש הפירות בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים, חייב להחזיר.

 

סעיף יח

מצא חמור ואוכף עליו, הנותן סימן באוכף מחזירין לו גם החמור.

 

סעיף יט

מצא כלי ולפניו פירות, הפירות שלו והכלי נוטל ומכריז, שאני אומר הכלי של אחד והפירות של אחר, והרי אין בהם סימן. ואם מראים הדברים שהם של אדם אחד, חייב להכריז. כיצד, היו אחורי הכלי לפני הפירות, הרי אלו שלו, היו פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו, ואם היו אוגנים (פירוש: שפת הכלי כפולים לתוכו) (רש"י) לכלי, אע"פ שפניו כלפי הפירות הרי אלו שלו, שאילו נשפכו מהכלי היה נשאר מהם בתוכו מפני האוגנים. היו מקצת הפירות בכלי ומקצתם בארץ חייב להכריז.

 

סעיף כ

מצא כיס ולפניו מעות מפוזרים, הרי אלו שלו. ואם מראים הדברים שהכיס ומעות של אדם אחד ומהכיס נפלו, חייב להכריז.

 

סעיף כא

המוצא כלי מכלים שצורת כולם שוה, אם כלי חדש הוא הרי הוא שלו, ואם היה שטבעתו העין, חייב להכריז, שאם יבא תלמיד חכם ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן בכלי זה סימן יש לי בו טביעת עין, חייב להראותו לו, אם מכירו ואמר שלי הוא, מחזירין אותו. במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום, או במסכתא (פירוש: אם ישאלוהו על מסכתא אחת אם היא סדורה בידו יענה לאו, דרך ענוה), או בפוריא (פירוש: אם שאלוהו חברו שכבת על מטה זו. יאמר: לא, פן יראו בה קרי ויתגנה (תוס' וכן כתב הרמב"ם), או באושפיזא (פירוש: כדאמרינן בערכין: מברך רעהו בקול גדול וגו', קללה תחשב לו שלא יספר בשבחו שקבלוהו בסבר פנים יפות בין בני אדם שאינם מהוגנים, שלא יקפצו עליו ויכלו ממונו (תוספות) וכשהוא מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות.

הגה: ודוקא אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויין, כגון בבית המדרש, אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז (טור), וכל תלמיד חכם הוא בחזקת שאינו משנה כי אם בדברים הנזכרים לעיל, עד שיביא המוצא ראיה שאינו נזהר (הגהות אשר"י פרק הנזכר).