לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רסד: אבידתו קודמת לכל אדם אבידת רבו ואבידת אביו של מי קודמת

סימן רסד: אבידתו קודמת לכל אדם אבידת רבו ואבידת אביו של מי קודמת

 סעיף א

מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חברו, אם יכול לחזור את שתיהן חייב להחזירם, ואם לא, יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו, כדדרשינן מאפס לא יהיה בך אביון, (דברים טו, ד). ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק ולומר: שלי קודם, אם לא בהפסד מוכח. ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות.

 

סעיף ב

פגע באבידת אביו ובאבידת רבו, אם היה אביו שקול כנגד רבו, של אביו קודמת, ואם לאו, של רבו קודמת, והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו (ועיין ביו"ד סימן רמ"ב סל"ד).

 

סעיף ג

הניח אבידתו והחזיר אבידת חברו, אין לו אלא שכר הראוי לו. כיצד, שטף נהר חמורו וחמור חברו, שלו שוה מנה ושל חברו ק"ק, הניח שלו והציל של חברו אין לו אלא שכר הראוי לו. ואם אמר לו: אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי, או שהתנה כן בפני בית דין, חייב ליתן לו דמי שלו, ואע"פ שעלה חמורו מאיליו זכה במה שהתנה עמו.

הגה: מיהו הוא הפקר וכל הקודם בו זכה (נ"י פרק הגוזל בתרא), ואם אין הבעלים שם אע"פ שלא התנה כאילו התנה דמי (טור. ועיין לקמן סימן רס"ה).

 

סעיף ד

ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו.

הגה: ודוקא שהתנה עם הבעלים, אבל לא התנה עם הבעלים וירד להציל ולא הציל, אפילו שכרו אין לו, דהא לא הועיל לו. וכן אם עלה חמורו מאליו. אבל אם הציל, לא יוכל בעל החמור לומר: חמורי היה עולה בלעדי הצלתך, אלא חייב ליתן לו שכרו. וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות, אם השני יצא מן המאסר בלא השתדלות חברו, אין חייב ליתן לחברו כלום הואיל ולא התנה עמו, ואם לא יצא רק ע"י השתדלות האחר, לא יוכל לומר: לא הייתי צריך להשתדלותך, כי ידי תקיפה, אע"פ שהאמת אתו, מכל מקום חייב ליתן לו כפי מה שנהנה, לפי ראות בית דין, כן נראה לי (ועיין במרדכי פרק הגוזל בתרא תשובת מהר"ם ודלא כמהר"ם פאדוואה סימן ס"ג), ואם נראה לבית דין שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום, דזה נהנה וזה אינו חסר. לכן יש מי שפסק: מי שהציל ספריו וספרי חברו, אם לא הוצרך להרבות הוצאות בשביל חברו, אין חברו חייב לשלם לו כלום (הגהות אלפסי פרק הגוזל), ונראה לי דווקא שירד תחילה להציל שלו, אלא שהציל גם כן של חברו עמו, אבל אם ירד על דעת שניהן, חייב ליתן לו מה שנהנה, מאחר שהציל של חברו וכמו שנתבאר כן נראה לי. וכן כל אדם שעושה עם חברו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו (ר"ן פרק שני דייני גזירות).

 

סעיף ה

וכן שנים שהיו באים בדרך, זה בחבית של יין וזה בכד של דבש, ונסדק הכד של דבש, וקודם שישפך הדבש לארץ שפך זה יינו והציל הדבש לתוך החבית, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם אמר ליה: אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה כן בפני בית דין, הרי זה חייב ליתן לו, (ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חברו, הואיל והבעלים אומרים לשלם לו (טור בסימן רע"ד בשם הרא"ש), (ויש חולקין) (שם בשם הרי"ף והרמ"ה), ואם נשפך הדבש לארץ, הרי זה הפקר, וכל המציל לעצמו מציל.

הגה: ויש אומרים אפילו לא נשפך הדבש עדיין רק שנשבר הכד כל כך שהיה נשפך אם לא הציל, זה הוי הפקר (טור וב"י בשם רש"י), והוא הדין בכיוצא בזה כגון שהיה שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הדליקה והציל אחד מה שהציל, הוא שלו דהוי כזוכה מן ההפקר (מרדכי פרק הגוזל בתרא).

 

סעיף ו

היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדק כד הדבש, ואמר לו בעל הקנקנים: איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים, וקבל עליו בעל הדבש ואמר לו: הן, הרי זה שחק בו, ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו, שהרי לא הפסידו כלום.

 

סעיף ז

וכן מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, ואמר ליה: העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם היה צייד, ואמר ליה: בטל מצודתך והעבירני, נותן לו כל מה שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה.

הגה: יש אומרים הא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה, אבל בדבר שדרך ליתן הרבה כגון השבעת שדים או רפואה חייב ליתן לו כל מה שהתנה עמו (תוס' והרא"ש פרק מצות חליצה), ובשדכנות אין לו אלא שכרו, אע"פ שהתנה עמו לתת לו הרבה (הרא"ש כלל ק"ה סימן א ומרדכי פרק הגוזל בתרא בשם מוהר"ם).

 

סעיף ח

במה דברים אמורים, בשלא נתן לו, אבל אם נתן לו בכל אלו הדברים אינו יכול להוציא מידו.