לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רס: המוצא דבר שמוכח שהונח שם

סימן רס: המוצא דבר שמוכח שהונח שם

 סעיף א

המוצא בגל או בכותל ישן שאין זוכרים מי בנאו, ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו, הרי הוא של מוצאה, והוא שהעלה חלודה שאני אומר של עכו"ם הקדמונים היא. והוא שימצאנה מטה מטה, כדרך כל המטמוניות הישנים. אבל אם מראים הדברים שהם מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהם שמא מונחים הם שם. וכותל חדש, דהיינו שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם בנאוהו, ולא יצא מרשותם, מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו, אפילו יש בו סימן, והוא שהעלה חלודה, שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים. מחציו ולפנים, של בעל הבית אפילו אם העלה חלודה. ואם הוא ממלא כל הכותל חולקים, אפילו אם כל הכותל משופע, ולא אמרינן ממקום הגבוה הוא ונתגלגל למקום השפל.

 

סעיף ב

במה דברים אמורים, במוכין או בנסכא, שאין הוכחה מאיזה מקום בא לשם, אבל סכין או כיס, הוא מוכיח על עצמו מאיזה מקום בא, שאם יד הסכין ורצועת הכיס לצד חוץ, ודאי מחוץ בא שם והיא של מוצאו, ואפילו מחציו ולפנים. ואם הם לצד פנים, הם של בעל הבית אפילו מחציו ולחוץ.

 

סעיף ג

במה דברים אמורים, שמחציו ולפנים של בעל הבית, כשהוא טוען שהוא שלו או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו היה. אבל אם הודה שהם מציאה, הרי היא של מוצאה. לפיכך אם היה משכיר לאחרים, הרי הם של שוכר אחרון, ואם השכירו לשלשה עכו"ם כאחת, הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו, אפילו בתוך הבית, הרי הוא של מוצאו, מפני שאין אחר יכול לטעון שהם שלו או שהוא טמן, שהרי עשאו פונדק.

 

סעיף ד

ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר, אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית, זכו בהם שניהם, (דהוו כשנים השותפין בחצר) (טור). אבל אם קנה אחד מהם בו מציאה מגנב, אין לחברו זכות בה.

 

סעיף ה

המוצא מעות בחנות, אם היו בין תיבה לחנוני הרי הם של בעל החנות. ואם מצאם על התיבה ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ, הרי הם של מוצאם. (ואפילו יש בה סימן. ויש אומרים דעל התיבה של חנוני הם) (הכל בטור ונ"י). מצא מעות בחנות השולחני, בין כסא לשולחני, הרי אלו של שולחני, מצאו על הכסא לפני השולחני, אפילו היו צרורין ומונחין הרי אלו של מוצאם, והוא שיהיה רוב עכו"ם, שאם לא כן חייב להכריז מפני שהם צרורים יש בהם סימן.

 

סעיף ו

המוצא קציעות בדרך, אפילו בצד שדה קציעות, הרי אלו שלו. וכן תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תאנים תחתיה, מותרים, שהבעלים מתייאשים מהם, מפני שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת, אבל זיתים וחרובים וכיוצא בהם, אסורים, ותמרים שמשירם הרוח, מותרים, שחזקתן שהבעלים מחלום לכל אדם מפני שהבהמות והחיות אוכלים אותם מחמת מתיקותם, ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה, אסורים. וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות, או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם, הרי אלו אסורים שהרי גילה דעתו שלא מחל.

 

סעיף ז

מצא פירות מפוזרות במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ד' אמות או ביותר על ד' אמות, הרי אלו שלו, מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרים בפחות מד' אמות, לא יגע בהם, שמא הבעלים הניחו שם (וכן יותר מקב בד' אמות) (טור). היו כמו חצי קב בב' אמות או קביים בח' אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינים כגון תמרים ושומשמין, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.

הגה: ויש אומרים אפילו בתמרים לחוד דלא נפיש טרחייהו וכל כיוצא בזה (טור) או בשומשמין לחוד דחשיבו הוי ספק (רש"י).

 

סעיף ח

גוזל שמדדה (פירוש שמתנודד) ואינו יכול לפרוח, הנמצא קרוב לשובך לא בתוך חמשים אמה, הרי הוא של בעל השובך. חוץ לחמשים אמה, הרי הוא של מוצאו שאין הגוזל מדדה יותר על חמשים אמה. (ובשביל של כרמים אפילו חוץ לנ' אמה הוי של בעל השובך) (טור). נמצא בין שובכות, הרי הוא של קרוב, מחצה למחצה יחלוקו. במה דברים אמורים, כשהיו יוני שתי השובכות שוין במנין, אבל אם היו יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אע"פ שהוא רחוק. (וכל זה בגוזלות שאינן מפריחים, אבל אם הם מפריחים בכל ענין של מוצאו) (טור).

 

סעיף ט

כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, ואם יבא ליטלה והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חברו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נתספק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו ואינו חייב להחזירו. וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, חייב להכריז.

 

סעיף י

כיצד, מצא טלית או קרדום בצד הגדר, הרי זה לא יגע בהם, בסרטיא (פירוש: דרך רחבה שהולכים שם רבים תדיר), נוטל ומכריז. מצא גוזלות מקושרים בכנפיהם ומדדין אחר הגדר (פירוש: גדר של אבנים), או אחר הגפה (פירוש: סתימת כותל של עצים או של קנים), או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע בהם, שמא בעליהן הניחום שם. ואם נטלם, הרי אלו שלו. ואם היו קשורים קשר שהוא סימן, חייב להכריז. וכן אם מצאם קבועים במקומם, חייב להכריז, שהמקום סימן.

הגה: כל אלו דברי הרמב"ם. אבל יש חולקים בכל זה וסבירא להו דג' חילוקים בדבר, דאם הדבר משתמר כגון טלית או קרדום בצד גדר, והוא ספק אם הניחו בעלים שם, לא יגע בהן בין יש בו סימן בין אין בו סימן. עבר ונטלו והוליכו לביתו, אם יש בו סימן יכריז (טור), אם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו (המגיד פט"ו דגזילה ונ"י פרק אלו מציאות). לא הוליכו לביתו, יחזור ויניחנו על מקומו, ובמקום שאינו משתמר כלל, אפילו ודאי הונח ואין בו סימן לא בחפץ ולא במקום, הוי של מוצאו. ואם יש בו סימן, נוטל ומכריז. ובמקום שמשתמר קצת, כגון שבילין שבשדות, אפילו ספק הינוח יש בו סימן נוטל ומכריז, ואם אין בו סימן, לא בגופו ולא במקום, לא יטלנו, ואם נטלו רק בידו ולא הוליכו לביתו, לא יחזיר, שהרי אין המקום משתמר היטב, ויהא מונח עד שיבא אליהו, וכן נראה לי עיקר (טור והמגיד).

 

סעיף יא

מצא באשפה כלי מכוסה, הרי זה לא יגע בו.

הגה: במה דברים אמורים, באשפה שאינו עשוי לפנות כלל, אבל אם מתחילה עשוי לפנות, המטמין בה דבר אבידה מדעת היא והרי הוא של מוצאה (טור). ואם אשפה שאינה עשויה להתפנות היא, ונמלך עליה לפנותה, אע"פ שמצאו מכוסה, נוטל ומכריז. וכן אם היו כלים קטנים,כגון סכין ושפוד וכיוצא בהם, אפילו היו מכוסים באשפה הקבועה, נוטל ומכריז, (שאפשר כשכיבדו הבית השליכן שם) (טור).