סימן תכ: החובל בחברו חייב בחמשה דברים וכיצד משערין אותם והמבייש בדברים תלמיד חכם ועם הארץ
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן תכ: החובל בחברו חייב בחמשה דברים וכיצד משערין אותם והמבייש בדברים תלמיד חכם ועם הארץ

סימן תכ: החובל בחברו חייב בחמשה דברים וכיצד משערין אותם והמבייש בדברים תלמיד חכם ועם הארץ

 סעיף א

אסור לאדם להכות חברו, ואם הכהו עובר בלאו, שנאמר (דברים כה, ג) פן יוסיף. ואם הקפידה תורה בהכאת רשע שלא להכותו יותר על רשעו, קל וחומר בהכאת צדיק. והמרים יד על חברו להכותו, אע"פ שלא הכהו נקרא רשע.

הגה: ועיין לעיל (סימן תכ"א סעיף י"ג), ודין הכאת איש לאשתו עיין באבן-העזר סימן קנ"ד. דיש אומרים דיש חרם קדמונים באדם המכה לחברו, וצריכין להתיר לו כדי לצרפו למנין עשרה, ומיד שמקבל עליו לעשות דין מתירין לו אע"פ שאין המוכה מתרצה (מהר"ם מריזבורג והגהות מיימוני פרק החובל).

 

סעיף ב

הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה, לוקה כיון שאין בה חיוב ממון, ואפילו הכה עבד כנעני, לוקה הוא, שהרי חייב במצות.

 

סעיף ג

החובל בחברו, חייב בחמשה דברים: נזק, צער, רפוי, שבת, בושת, אם החבלה בענין שיש בה כל החמש.

הגה: יש אומרים דצריך ליתן גם כן תוספות מזונות הצריכין בחליו ממה שהיה אוכל כשהיה בריא (נ"י פרק החובל), ונראה לי דבכלל ריפוי יחשב. ואם אין בה אלא ארבעה משלם ארבעה ואם שלשה, שלשה ואם שנים, שנים ואם חד, אחד.

 

סעיף ד

כיצד, קטע ידו או רגלו או אצבע אחד או שחסרו אחד מכל אבריו, נותן לו כל חמשה הדברים.

 

סעיף ה

הכהו על ידו וצבתה וסופה לחזור, או הכהו על עינו ומרדה וסופה לחזור, אין כאן נזק ונותן לו שאר ארבע דברים.

 

סעיף ו

הכהו על ראשו וצבתה, אין כאן נזק ושבת, ונותן לו שאר השלשה דברים.

 

סעיף ז

הכהו במקום שאינו נראה ולא ראהו שם אדם, אינו נותן לו אלא צער וריפוי.

 

סעיף ח

הכהו במטפחת שבידו או בשטר וכיוצא בזה, אין כאן אלא בושת, (ויש אומרים דוקא שהוא במקום רואין) (הראב"ד).

 

סעיף ט

כוואו בשפוד על צפרנו במקום שאינו עושה חבורה ואינו מעכבו ממלאכה, אינו נותן אלא צער, (ואם היה במקום רואין, חייב בבושת) (המ"מ שם).

 

סעיף י

השקהו סם או שסכו סם ושינהו ממראה עורו, אינו משלם לו אלא ריפוי בלבד.

 

סעיף יא

הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו, אינו נותן אלא שבת בלבד. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו מלצאת, הוי גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם.

 

סעיף יב

גילח שער ראשו אינו נותן לו אלא בושת. סכו בסם עד שאין סוף השער לחזור, חייב בה' דברים שהרי מצטער מן הסם, ושבת שהרי הוא ראוי לרקד ולנדנד (שער) ראשו בשעת ריקוד ונמצא בטל ממלאכה זו.

 

סעיף יג

המחסר את חברו אבר שאינו חוזר, חייב בכל החמשה דברים, אפילו הפיל שינו, חייב בכל, שאי אפשר שלא יחלה פיו שעה אחת, אע"פ שהשן אין לו רפואה, בשר השניים צריך רפואה.

 

סעיף יד

אפילו חסרו כשעורה מעור בשרו, חייב בה' דברים, שהעור אינו חוזר אלא צלקת, (פירוש: רושם מכה שנתרפאה), לפיכך החובל בחברו וקרע העור ויצא ממנו דם, חייב בה' דברים.

 

סעיף טו

כיצד משערים הה' דברים: נזק, אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור, שמין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכך יתן לו.

הגה: ואם היה בעל אומנות כגון נוקב מרגליות וקטע לו ידו משערינן הזיקו כפי מה שהוא, אבל אם קטע רגלו שאין מזיק לו כל כך, משערינן הזיקו כאילו לא היה בעל אומנות (טור בשם הרא"ש).

 

סעיף טז

צער כיצד, הרי שקטע אצבעו, אומדים כמה אדם רוצה ליתן בין לקטע לו אבר זה בסייף או לקטוע אותו בסם, אם גזר המלך לקטוע אבר (בסייף), ומה שיש בין זה לזה משלם לו.

הגה: ובמקום דאיכא צער לחוד, משערין אם היה גוזר המלך לכוות אותו בשפוד על צפורנו וכדומה, כמה היה נותן להנצל מצער זה (טור בשם הרא"ש).

 

סעיף יז

כיצד משערין השבת: אם לא חסרו אבר אלא חלה ונפל למשכב, או צבתה ידו וסופה לחזור, נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה, ואם חסרו אבר, כגון שקטע ידו נותן לו דמי ידו שהוא הנזק, ושבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין, ורואין כמה הוא שכר שומר קשואים בכל יום ועושין חשבון כל ימי חוליו של זה ונותן לו. וכן אם קטע רגלו, רואין אותו כאלו הוא שומר על הפתח, סימא את עינו רואין אותו כאלו הוא טוחן ברחים, וכן כל כיוצא בזה.

הגה: ודוקא בסתם בני אדם שאינן בני אומנות, אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו, משערין השבת כפי המלאכה דבטל מיניה (טור סימן סי"ט בשם הרא"ש).

 

סעיף יח

כיצד משערין הריפוי, אומדים בכמה ימים יחיה מחולי זה, וכמה הוא צריך, ונותן לו מיד. ואין מחייבים אותו לתת דבר יום ביומו, ודבר זה תקנה היא למזיק. וכן השבת אומדין אותו ונותן הכל מיד, אם היה מתגלגל בחוליו והולך וארך החולי יותר על מה שאמדוהו, אינו מוסיף לו כלום, וכן אם הבריא מיד אין פותחין ממה שאמדוהו.

 

סעיף יט

אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו, שומעין לו. הרי שלא פסק עמו אלא היה מרפא יום ויום, ועלו בו צמחים מחמת המכה, או נסתרה המכה אחרי שחייתה, חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו. עלו בו צמחים שלא מחמת המכה, אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו.

 

סעיף כ

עבר על דברי הרופא והכביד עליו החולי, אינו חייב לרפאותו.

 

סעיף כא

אמר לו המזיק: אני ארפא אותך, או יש לי רופא שמרפא בחנם, אין שומעין לו אלא מביא רופא אומן ומרפאו בשכר.

 

סעיף כב

אם יאמר המזיק: אביא לך רופא ממקום רחוק שיקח שכר מועט, יכול הנחבל לומר לו: הרופא שהוא במקומו מדקדק יותר, שלא יפסיד המחאתו.

 

סעיף כג

אמר הנחבל: תן לי שכר הרופא ואני ארפא את עצמי, יכול החובל לומר לו שמא לא תרפא עצמך יפה ויקראו אותי מזיק לעולם.

 

סעיף כד

כיצד משערין הבושת, הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מהקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו הקל בושתו מרובה.

הגה: וכן המתבייש לפי מה שכבודו גדול בושתו מרובה (טור), והמבזה כהן בושתו יותר גדולה מבאיש אחר (ריב"ש סימן צ"ד).

 

סעיף כה

צעק באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע באזנו וחרשו, או שהכהו באזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות. ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות, רואים כמה נפחתו דמיו ונותן לו.

 

סעיף כו

סימא עינו ולא אמדוהו, (קטע ידו ולא אמדוהו), וקטע רגלו ולא אמדוהו, ואח"כ חרשו, הואיל ולא אמדוהו בכל נזק ונזק נותן לו דמי כולו.

הגה: ומחויב ליתן צער וריפוי ובשת של כל מכה ומכה רק שאומדים הכל ביחד (טור סעיף בשם הרא"ש). אמדוהו לכל נזק ונזק, ואחר כך אמדוהו לכולו, אין גובין ממנו אלא דמי כלו בלבד, ואם תפס הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כלו, אין מוציאין מידו.

הגה: וכבר נתבאר סימן שפ"ח דיש חולקין וסבירא להו דלא מהני תפיסה (הרא"ש והטור).

 

סעיף כז

כשבית דין מגבין לנחבל ארבעה דברים, אין נותנים לחובל בהם שום זמן, אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו, נותנים לו זמן כיון שלא חסרו ממון.

 

סעיף כח

כשם שאומדים למיתה, כך אומדים לניזקין. כיצד, הרי שהכה חברו בצרור קטן שאין בו כדי להזיק, או בקיסם של עץ קטן, וחבל בו חבלה שאין חפץ זה ראוי לעשותו, הרי זה פטור, שנאמר (שמות כא, יח) באבן או באגרוף, דבר הראוי להזיק, אבל חייב הוא בבושת בלבד, שאפילו רקק בגופו של חברו חייב בבושת, לפיכך צריכים העדים לידע במה הזיק ומביאים החפץ שהזיק בו לבית דין עד שאומדין אותו ודנין עליו. ואם אבד החפץ, ואמר החובל: לא היה בו כדי להזיק, ונחבל אומר: היה בו כדי להזיק, ישבע הנחבל ויטול.

 

סעיף כט

הברזל, אין לו אומד, אפילו מחט קטנה ראויה היא להמית, ואין צריך לומר להזיק. ודוקא כעין מחט שהיא חדה, אבל אם לא הזיק אלא מחמת משקלו שאינו מחודד כלל, אומדים אותו כשאר דברים.

 

סעיף ל

הזורק אבן, ולאחר שיצאה מתחת ידו הוציא הלה ראשו מהחלון וקבלה, פטור מכולם שנאמר (דברים יט, ה) ומצא את רעהו, פרט לממציא את עצמו.

 

סעיף לא

החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו חייבים.

 

סעיף לב

המבעית את חברו, אע"פ שחלה מהפחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והוא שלא נגע בו, כגון שצעק לו מאחוריו, או שנראה לו באפילה וכיוצא בו. וכן אם זעק לו באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע לו באזנו וחרשו, או שנגע בו והדפו בשעה שהבעיתו, או שאחזו בבגדיו, חייב בתשלומין.

 

סעיף לג

ואם הנחבל אומר נחרשתי, נסמית עיני ואיני רואה, או איני שומע, אינו נאמן שאין אנו מכירים הדבר ושמא יערים, ואינו נוטל הנזק עד שיבדוק זמן מרובה, ויהיה מוחזק שאבד מאור עיניו או נתחרש, ואח"כ ישלם זה.

 

סעיף לד

המבייש את הערום או מי שהוא בבית המרחץ, פטור, נשבה בו הרוח והגביה בגדיו ונראה ערום, ובא אחר והוסיף בהפשטתו חייב בבושת, ומכל מקום אין בושתו של זה מרובה כמו המבייש את שאינו ערום כלל, וכן אם הגביה בגדיו לירד לנהר, או שעלה מנהר, וביישו, חייב, ומכל מקום אינו כל כך בושת כמו שמבייש המלובש.

 

סעיף לה

ביישו כשהוא ישן, ומת (בתוך שינתו), שלא הרגיש בבושת, אין גובין אותו בושת ואם תפסו יורשיו אין מוציאין מידם, (ויש אומרים שהוא פטור) (טור סכ"ו בשם הרא"ש).

 

סעיף לו

ישן שבייש פטור.

 

סעיף לז

המבייש את השוטה פטור, את החרש או את הגר או את העבד או את הקטן שכשמכלימים אותו נכלם, חייב. ומכל מקום אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול, ולא המבייש את העבד למבייש בן חורין, ולא המבייש חרש למבייש פקח.

 

סעיף לח

רקק בחברו חייב, אבל רקק בבגדיו או שביישו בדברים פטור. ויש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו. ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש.

הגה: ויש אומרים דמכין אותו מכת מרדות (ב"י סוף סימן א' בשם מרדכי פרק הזהב). והמוציא שם רע על חברו, הוי בכלל המבייש בדברים (פסקי מהרא"י סי' רי"ב ות"ה סימן ש"ז). המקנטר חברו ואמר ליה: איני מומר לע"ז ואיני עבריין, אע"פ שלא אמר כמוך, הוי כאילו פירש כמוך (ב"י מצא כתוב ומהרי"ו סימן קנ"ז). האומר לחברו הרי אתה עושה כמו ממזר או אתה כממזר, אינו כלום (מהרי"ו סימן נ"ט). ויש חולקין וסבירא להו שאם אומר אתה כממזר, כאלו קראו ממזר (פסקי מהרא"י סימן רנ"ז וסימן קל"ה ומהרי"ט סימן קכ"ז ואגודה פ"ב דיומא), אבל אם אומר אתה מכזב כמו ממזר עד שתתברר דבר זה, או כיוצא בזה שהטיל בדבר תנאי, אינו כלום (פסקי מהרא"י סימן קל"ה). האומר לחברו פסול אתה יש אומרים דיכול לתרץ דפסול משום קורבה קאמר ואין זה ביוש (מהרי"ו סימן נ"ט), ויש חולקין (מהר"ם מריזבורג). המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין (מרדכי פרק החובל), ואם קבורים בסמוך לו ילך על קבריהם ולבקש מהם מחילה, ואם הם רחוקים ישלח שם שלוחו (מהר"ם מריזבורג), ואם כופר המבייש, אם הוא ביוש של שוכני עפר, יתנו חרם בעדות, אבל לא על ביושים אחרים (מרדכי הנ"ל מהרי"ו סי' כ"ח). ונראה דהכל לפי ראות בית דין, ועיין לעיל סימן פ"ז סעיף כ"ה. הקורא לחברו מלשין בן מלשין אם הוא לבד מלשין, פטור, וכן אם קורא לרשע בן צדיק, רשע בן רשע (הגהות מרדכי). הקורא לחברו עבד או ממזר, והוא אמת, פטור. אבל אם לא יוכל לברר, אף על גב דשמע כן שאחרים דברו כך, לא נפטר בכך (נימוקי מהר"ם).

 

סעיף לט

אף על פי שהמבייש בדברים אינו בר תשלומין, עון גדול הוא, ואין המחרף ומגדף לעם ומביישן אלא שוטה רשע וגס רוח, וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים, אין לו חלק לעולם הבא.

 

סעיף מ

דין המבייש תלמיד חכם בדברים נתבאר בטור יורה-דעה (סימן רמ"ג סעיף ז').

 

סעיף מא

יש הכאות רבות שיש בהם ביזוי וצער מעט, ואין בהם נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה את חברו הכאה מהן משלם אותו הממון הקצוב, וכולם קנסות הן, ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה בין לא צריך, זהו משלם. וכמה הוא משלם: הבועט בחברו ברגלו משלם חמשה סלעים, הכהו בארכובתו משלם שלשה סלעים, קבץ אצבעותיו כמו אוגד אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה משלם שלש עשר סלעים, תקע את חברו בכפו משלם סלע, סטרו על פניו משלם חמשים סלעים, סטרו באחורי ידו משלם מאה סלעים, וכן אם צרם באזנו או תלש בשערו או רקק והגיע בו הרוק משלם מאה סלעים, וכזה הוא משלם על כל מעשה ומעשה. כיצד, כגון שבעט בחברו ארבע בעיטות, אפילו זו אחר זו משלם עשרים סלעים, סטרו על פניו שתי סטירות משלם מאה סלע, וכן בשאר.

הגה: יש אומרים אף על גב דאיתא בגמרא הקורא לחברו ממזר סופג ארבעים, מכל מקום יש מקומות שאין נוהגין כן והולכין אחר המנהג (הרא"ש כלל ק"א סימן א'), ונראה לי דהוא הדין באלו הדברים הנזכרים.

 

סעיף מב

כל אלו הסלעים הם מכסף מדינה, שאין בו כסף אלא שמינית, שהם שלש מעין, שכל מעה משקל שש עשרה שעורות כסף צרוף שהוא עוטמני אחד.

 

סעיף מג

במה דברים אמורים, במכובד, אבל אדם שהוא מבוזה ואינו מקפיד בכל אלו הדברים וכיוצא בהם, אינו אלא כפי מה שיראו הדיינים שראוי ליטול.

הגה: יש אומרים שאלו הדברים אינן רק משום בושת וצער, אבל ריפוי ושבת הכל לפי הענין (טור סימן לד בשם הרי"ף וכך כתב הרא"ש בשמו).

 

סעיף מד

כיצד מגבין האידנא חבלות וקנסות אלו נתבאר לעיל (בסימן א).