לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן תכא: המבייש חברו שלא בכוונה והחובל בחברו שלא בכוונה

סימן תכא: המבייש חברו שלא בכוונה והחובל בחברו שלא בכוונה

 סעיף א

אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו, והמבייש את חברו שלא בכוונה פטור, לפיכך ישן שבייש פטור.

הגה: וכן מי שקובל על חברו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אע"פ שלא יכול לברר עליו, מכל מקום פטור, דהרי לא כוון לביישו (מהרי"ו סימן קס"ח).

 

סעיף ב

המתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול, נותן לגדול דמי בושתו של קטן. נתכוין לבייש העבד ובייש בן חורין, נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד.

 

סעיף ג

ויש אומרים דצער ריפוי ושבת חייב אפילו שלא בכוונה, ובלבד שלא יהא אנוס אלא שוגג קרוב למזיד, אבל בנזק חייב אפילו אנוס, דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין במזיד בין ער בין ישן.

 

סעיף ד

במה דברים אמורים, שישן חייב, בשישנו שניהם כאחד ונתהפך אחד מהם על חברו והזיקו או קרע בגדיו, אבל אם היה אחד ישן ובא חברו ושכב בצדו, זה שבא באחרונה חייב אם הזיק לראשון, ואם הראשון הזיקו, פטור. (והוא הדין בכל אונס גדול כזה, פטור המזיק) (רבנו ירוחם נתיב ל"א ח"ב). וכן אם הניח כליו בצד הישן, ונתהפך עליהם ושברם, פטור שזה שהניחם בצדו פושע הוא במה שהניחם בצדו.

 

סעיף ה

שנים שנתאבקו יחד, ואחד הפיל חברו לארץ, ונפל וסימא את עינו, פטור.

 

סעיף ו

בכל מקום שחובל בחברו בכוונה חייב בה' דברים, אפילו נכנס חברו לרשותו שלא ברשות וחבל בו והוציאו, חייב דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות לחבול בו. אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת, יש אומרים שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו.

הגה: וכן מי שיש לו משרת וחושש שיגנוב לו יוכל להוציאו קודם זמן השכירות, ואם מסרב יוכל להכותו עד שיצא (מרדכי פרק המניח).

 

סעיף ז

נכנס לחצר חברו שלא ברשות, ולא ידע בעל הבית שנכנס, והזיקו בעל הבית שלא בכוונה, פטור. ואם הוזק בו בעל הבית, חייב, כיון שנכנס שלא ברשות. ודוקא בשלא ידע בו ולא ראהו שנכנס, אבל ראהו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה.

 

סעיף ח

היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה, שניהם פטורים, (הזיקו זה את זה בכוונה שניהם חייבים) (טור ס"ט ועיין לעיל סימן שע"ח).

 

סעיף ט

המבקע עצים ברשות הרבים, ופרח עץ מהם והזיק ברשות היחיד, או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, או שנכנס לחנותו של נגר, בין ברשות בין שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו, חייב בד' דברים ופטור מהבושת.

 

סעיף י

היתה לו אבן מונחת בחיקו, בין שלא הכיר בה מעולם בין שהכיר בה ושכחה, ועמד ונפלה והזיקה, וכן אם נתכוין לזרוק שנים וזרק ארבע והזיק, או שהזיק כשהוא ישן, חייב בנזק ופטור מארבעה דברים.

 

סעיף יא

מי שנפל מן הגג ברוח מצויה והזיק, חייב בארבעה דברים ופטור מהבושת. נפל ברוח שאינה מצויה, חייב בנזק בלבד ופטור מד' דברים (עיין לעיל סימן תי"ח סי"ג), ואם נתהפך, חייב בכל, אף בבשת, שכל המתכוין להזיק, אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב בבושת.

 

סעיף יב

המזיק לאשתו בתשמיש המטה חייב בנזקיה, האומר לחברו קטע את ידי, או סמא את עיני על מנת שאתה פטור, הרי זה חייב בחמשה דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך.

הגה: ויש אומרים דאם א"ל בפירוש: על מנת לפטור, פטור, אלא שאם לא אמר לו בפירוש רק דברים שמשמען כך, אנו דנין דבריו שלא פטרו, כגון: שא"ל: קטע ידי, או סמא עיני, וא"ל המזיק: על מנת לפטור, וא"ל הניזק: הן, אנו דנין שבתמיה קאמר הן, וחייב המזיק (טור סי"ח בשם הרא"ש).

 

סעיף יג

שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחד בחברו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל בחברו חזר גם הוא מיד וחבל בו, אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו, (וכן הוא לענין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס (הגה"מ דקידושין). ראובן שהכה לשמעון, וחזר שמעון ובא להכותו לראובן, ובאתה אשתו של ראובן והחזיקה בשמעון והוא נתק ידיו והכה אותה, פטור (מהרי"ו סימן כ"ח), ועיין לקמן (סוף סימן תכ"ד) דין איש ואשה שחבלו זה בזה). ומיהו צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה, חייב. (ודוקא לענין חבלה שמשלם לו ארבעה דברים דהוי כאדם המזיק בשוגג, אבל פטור על הבושת, דהא לא כוון לבייש, ולכן המכה חברו וחברו קראו ממזר, פטור שנאמר (דברים יט, י) והיה כי יחם לבבו וגו', וכן אם אחד קרא לחברו גנב, והוא אומר לו: אתה מכזב כממזר, או קראו ממזר, פטור מהאי טעמא) (מהרי"ו סימן כח וסימן ס). וכן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חברו, ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה, יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא.

הגה: וכן מי שהוא תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה, רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור, ואין צריך להביאו לבית דין (ת"ה סימן י"ח).

 

סעיף יד

שנים שחבלו באחד כאחד, שניהם חייבים ומשלשים ביניהם. היה אחד מתכוין והשני לא כוון, השני פטור מבושת.