לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן יא: כיצד מזמינים לדין ועל פי מי

סימן יא: כיצד מזמינים לדין ועל פי מי

 סעיף א

 כיצד מזמינים בעל דין לדין שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין, לא בא מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו, במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס, אבל מי שהוא מצוי בעיר, אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום מנדין אותו למחרתו.

הגה: הלך הבית דין למקום אחר, צריך לילך אחריהם; ואם לא הלך (אחרים) מנדין אותו (ב"י). והשליח בית דין נאמן לומר הקלני, או הקלה הדיין, או לא רצה לבא לדין, ומשמתין (פירוש: הנדוי או החרם שם מיתה) אותו על פיו, אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא, עד שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבוא. ואין שליח בית דין חייב באמירת דברים משום לשון הרע.

הגה: מי שאומר שאינו חושש על גזירת בית דין או חכם, אע"פ שבא לבית דין, מנדין אותו; הואיל ואומר שלא בא מחמת גזירתו, הוי אפקירותא. (ועיין בית דין סימן שלד, ואם אמר לא אדון לפניכם אלא לפני בית דין אחר ע"ל סימן יד). מי שלא יוכל לבא לבית דין כי צריך לילך למרחקים, יש להודיע לבית דין ולשום התנצלותו ולבקש זמן אחר; ואם לא עשה (כן) מנדין אותו, אע"פ שלא היה יכול לבוא (מהרי"ק שורש יא). מי שקבל עליו בית דין של שנים (בקנין) והזמינוהו ולא בא מנדין אותו בבית דין של שלשה (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

 

סעיף ב

שליח שאמר פלוני שלחני בשם אחד מהדיינים, ולא רצה לבוא, אין כותבין עליו פתיחא של שמתא עד שיאמר בשם שלשתן, (ואם יש בהם מומחה חולקין לו כבוד ומזכירין לו שם המומחה (נ"י פרק אלו מגלחין). במה דברים אמורים, שהלך השליח ביום שאינו ידוע לישיבת הדיינים. אבל ביום הידוע שהדיינים יושבים בו לדין, דהכל יודעים שכל הדיינים מקובצים אע"פ שבא השליח בשם אחד, כאלו בא בשם שלשתן.

 

סעיף ג

מי שהוא במדינה והלך שליח בית דין ולא מצאו, אין קובעים לו זמן עד שימצאנו השליח ויאמר לו. היה בכפר, אם דרכו לבא באותו היום, אומר השליח אפילו לאחד מהשכנים, אפילו אשה אם יבא פלוני, הודיעוהו שבית דין קבעו לו זמן שיבא היום לבית דין, ואם לא בא מנדין אותו לערב, (וכל שכן על פי שליח בית דין, אע"פ שלא חזר ואמר עשיתי שליחותי) (טור), במה דברים אמורים, בשאין בדרך שדרכו לילך בה על מקום בית דין, אבל אם דרכו עליהם אין מנדין אותו עד שיודיעו השליח בעצמו שמא לא אמרו לו השכנים, שהרי הם אומרים דרכו על פתח בית דין וכבר הלך (אליהם) ונפטר, וכן אם לא בא במדינה עד למחר, אין סומכין על השכנים שמא שכחו ולא אמרו לו.

הגה: וכן אם היה בעיר, אין סומכין על השכנים, שיאמרו שמא השליח מצאו ואמר לו (טור).

 

סעיף ד

מי שכתבו עליו נידוי על שלא בא ואמר אבוא, אין קורעין כתב הנידוי עד שיבוא, אבל מי שכתבו עליו נדוי על שהיה מסרב לעשות צווי בית דין, מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות צווי בית דין קורעים כתב הנידוי והוא נותן שכר הסופר.

הגה: מי שכתבו עליו סרבנות וטען אחר כך שלא שמע אינו נאמן דמעשה בית דין יש לו קול (מרדכי ריש פרק שני ד"ג).

 

סעיף ה

נשים יקרות (או ת"ח שתורתו אמונתו), אם מזמנים אותם לבא לבית דין, וכן אם הנתבע יכול למנות שליח שיהא במקומו לבית דין, יתבאר בסימן צו ובסימן קכד.

 

סעיף ו

הדיין יכול לחתום בשטר הזמנה מן הצד.