סימן יב: דיין שבאו לפניו רך וקשה וכל דיני פשרה

 סעיף א

שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין. אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר: איני נזקק לכם, ואם היה ממונה לרבים, חייב להזקק להם.

הגה: וכן אם היו שניהם חזקים צריך לזקק להם (הגהות אשירי ריש סנהדרין וב"י בשם תוס'), ויש מי שכתב דמכל מקום נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות (מהרי"ו).

סעיף ב

מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה, הדין אתם רוצים או הפשרה, אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחברו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אע"פ ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם, אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט, ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה. (ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי (ב"י בשם ר"י ובשם הרא"ש), ויש חולקין (מרדכי פ"ב דמציעא).

סעיף ג

מותר לבית דין לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם ממריבות.

סעיף ד

יש כח ביד בית דין לגזור ולהחרים שתתקיים הפשרה ושלא יוכלו היתומים למחות כשיגדילו.

סעיף ה

יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר, ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר.

סעיף ו

מי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר.

הגה: ואם עבר ועשה אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו.

סעיף ז

אף על פי שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בבית דין יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם, דפשרה צריכה קנין אפילו בשלשה. אבל אם קנו מידם, אין יכולים לחזור בהם אפילו ביחיד; ויש אומרים דדוקא בשנים.

הגה: וקנין לאו דוקא אלא הוא הדין אם נתן שטר עליו (ב"י בשם תשובת ריטב"א) או אחד משאר דרכי קנין (רשב"א בתשובת שאלה). יש אומרים כשמקבל קנין על הפשרה צריך להקנות לו החפץ, שלא יהא קנין דברים (מרדכי, כמו שיתבאר לקמן ר"ס רג).

סעיף ח

מחילה אין צריך קנין (וע"ל סימן רמ"א).

סעיף ט

שנים שקבלו פשרנים בקנין וקנס חמשים ואחר הפשרה אמר אחד מבעלי דינים אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה אין בדבריו כלום.

סעיף י

אם טוען הבעל דין שלא קבעו עליו זמן הפשרנים שגזרו עליו לעשות, ושהוא יעשה כשיזדמן, אין דבריו כלום אלא יעשה מיד.

סעיף יא

אם ראובן הפחיד את שמעון למוסרו אם לא יתן לו ממון שהיו דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין, ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא, יכול לחזור בו.

סעיף יב

שנים חלוקים בבנין שבקרקע ופשרו ביניהם בלא קנין, כיון שקבלו עליהם ובנה זה קצת וזה קצת כדבר הפשרנים, אינם יכולים לחזור בהם.

סעיף יג

פשרה בלא קנין וקבל הנתבע גזירתם ועשה שטר, הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב, אינו יכול לחזור בו.

סעיף יד

הכופר בפקדון, ונתפשר עמו ומחל לו, ואחר כך מצא עדים, יכול לחזור בו.

סעיף טו

והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ואחר כך מצא.

סעיף טז

דין פשרה בטעות, יתבאר בסוף סימן כה.

סעיף יז

מי שנתחייב שבועה לחברו, ופייסו התובע למחול לו, ואמר לו יהי כדברך, אינו יכול לחזר בו.

סעיף יח

אם רבים הם הפשרנים, יש אומרים שאין הולכים אחר הרוב אלא צריך שיסכימו כולם.

סעיף יט

פשרה בלא קנין ונתנו משכון ביד הפשרנים, אינו כלום אלא אם כן אמרו דלא כאסמכתא או מעכשיו, ואם היה המשכון שטר חוב אינו כלום.

סעיף כ

צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה.