לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן יד: אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית דין הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני

סימן יד: אם אחד מבעלי דינין אומר נלך לבית דין הגדול ודין האומר מאיזה טעם דנתוני

 סעיף א

שנים שנתעצמו בדין, זה אומר: נידון כאן, וזה אומר: נעלה לבית דין הגדול, כופין אותו ודן בעירו. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו ואחר כך מוציאים ממנו, ואם הוצרך לשאול דבר מבית דין הגדול, כותבים ושולחים ושואלים, ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא בכתב מבית דין הגדול, ושני בעלי הדינים יפרעו שכר השליח.

הגה: מיהו אם אחד מבעלי הדינים או הדיינים רוצים לשלוח למרחקים, ויש חכם סמוך להם הראוי לדון, שולחים לסמוך אע"פ שהרחוק יותר חכם דלאו כל כמינה לגרום הפסד לבעל דין להרבות בשכר השליחות. וכל שכן אם (יש) חכם אחר בעירם הראוי לדון (מרדכי סוף פרק זה בורר) ואם שני חכמים סמוכים בשוה, הולכין אחר הגדול (נ"י ריש פרק זה בורר). במה דברים אמורים, בשאר הדינים שזה טוען וזה טוען או כשאומר המלוה: נידון כאן, והלוה אומר: נלך לבית דין הגדול, אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופין את הלוה ועולה עמו. וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו, ורצה הטוען לעלות, כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו, וכן כל כיוצא בזה. במה דברים אמורים, כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה; אבל טענה ריקנית, אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו ונפטר, וכן הדין בזמן הזה שאין שם בית דין הגדול, (ויש אומרים דבית דין חשוב שבכל דור ודור לפי מה שהוא מקרי בית הגדול (טור), אבל אם יש מקומות (באותה מדינה) שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים. ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם, אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו כופין את הלוה והולך עמו.

הגה: אם יש לתובע עדים או ראיה ונראה לבית דין שבעירו שיש ממש בטענותיו. אבל בלאו הכי אין כופין אותו לילך עמו (טור). ויש אומרים דלטענת נלך לבית דין הגדול אין חלוק בין תובע לנתבע, וכל אחד יכול לכוף חברו לילך עמו (טור בשם ר"ת). וכל זה מדינא, אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בית דין בעיר אין אחד יכול לכוף חברו שילך עמו לבית דין אחר (מהרי"ק שורש כ"א), כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד; ולכן לא יוכל לדחותו, אבל יוכל לדחותו שלא לדון עמו עד יום שלישי, ומיד יבררו דיינים אבל אכסנאי שתובע לבני העיר, או ב' אכסנאים צריך לדון עמו מיד, ולא יוכל לדחותו (מרדכי בשם מהר"ש), וכן בן העיר שתובע לאכסנאי בכל מקום שימצאנו, ויש שם בית דין, מכריחו שם לדין (מהרי"ק שורש י"ד), וכל זה כשיש בית דין בעירן אבל אם אין בית דין שם, כל אחד יוכל להכריח חברו שילך עמו לבית דין לדון עמו (מרדכי סו"פ ז"ב ופסקי מהרא"י סי' ס"ה). התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול (מהרי"ק שורש א). ואפילו היה לנתבע מעות בפקדון (בעיר התובע) או (בעיר) אחרת, אלא אם כן יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם (ת"ה סימן שה ופסקיו סימן ס"ד, וע"ל סימן עג כתבתי אימת יכול לעכב מעותיו). אב שיש לו תביעה על בנו צריך לילך הבן אע"פ שהוא הנתבע אחר אביו (כמו שנתבאר בית דין סימן רמ). עשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדון בעיר אחרת, אע"פ שהבית דין שבעירו יותר גדול (ב"ז סימן תי"ח).

 

סעיף ב

אם האחד תלמיד חכם ויודע לכתוב ראיותיו, ושכנגדו עם הארץ, אין לתלמיד חכם לכתוב בעצמו כששולחין בית דין לשאול מבית דין הגדול, אלא הדיינים יעתיקו אותם (ושניהם פורעים שכר הסופר (ריב"ש סימן תע"ה).

 

סעיף ג

יש אומרים שאם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת האחד גדול מחברו, יכול אחד מבעלי דינים לומר: לא אדון בפני זה, אלא בפני זה, ואע"פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת.

הגה: ואם אחד סילק עצמו מן הדין כמאן דליתא דמי ואם הזמינו השני ולא בא מנדה אותו (מהרי"ק שורש י"א). וכל מקום שאינו צריך לבא לפניו לדון אין צריך לחוש כלל להזמנתו ואין צריך לבא כלל (ב"י סימן י"א בשם התרומות).

 

סעיף ד

יש אומרים שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין מנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו אפילו אם לא שאל.

הגה: וכל שכן אם אומר: כתבו לו מאיזה טעם דנתוני (טור), מיהו יש אומרים דווקא אם דנו אותו ע"י כפייה, אבל בלאו הכי אין כותבין וכן עיקר (מרדכי ונ"י פרק זה בורר ותוס' ור"ן פרק איזהו נשך). וכשצריכין לכתוב מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר, אלא כל זמן שבא לכתוב לו כותבין ונותנין לו (מרדכי ס"פ זה בורר). ואין צריכין לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענות והפסק דין (נ"י שם) וצריך לשלם מיד, ואם יסתור הדין יחזרו לו (מרדכי פרק חזקת הבתים והגהות מיימוני פ"ו דסנהדרין ומהרי"ק שורש א' וב"י בשם הרמ"ה). ואין צריכים לכתוב לו אלא מבית דין קטן לבית דין גדול, אבל בית דין גדול שדנו אין צריכין לכתוב לו, דלא חיישינן לטעותא דאם כן אין לדבר סוף (ש"י שכן נראה מדברי הרמב"ם).

 

סעיף ה

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת, והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא אלא שרוצה לדון בעיר אחרת, אבל אם היה מסרב לבא לבית דין, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן) (מהרי"ק שורש א קמד ונ"י פרק הגוזל בתרא ומהרי"ו ותשובת הרא"ש כלל קח וע"ג סימן ב). ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אע"פ שמתוך סרובו הוצרך להוליכו בערכאות אין חייב לשלם הוצאותיו.

הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סימן ב), וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות בית דין, (כדלקמן סימן כ"ו). מי שאומר לחברו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי סוף פרק זה בורר). כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול אלא צריך לברר כמה הוציא או הבית דין ישומו לו הוצאותיו וכזה ישלם לו (תשובת הרא"ש כלל ק"ז).

 

סעיף ו

חייבוהו בית דין לפרוע ויצא וחזר ואמר פרעתי, אם הוא נאמן יתבאר בסימן ע"ט.

 

סעיף ז

אם בא הזוכה בדין לבית דין ותובע שיכתבו לו פסק דין אם כותבין ונותנין לו גם זה שם.

 

סעיף ח

יש בידו פסק דין שחברו חייב לו אם הלה נאמן לומר פרעתי (יתבאר) בסימן ל"ט סעיף י.