לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן יז: להשוות הבעלי דינים בכל דבר

סימן יז: להשוות הבעלי דינים בכל דבר

סעיף א

בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו) איזהו צדק המשפט זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר, לא יהא אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו קצר דבריך, ולא יסבור פנים לאחד וידבר לו רכות, וירע פניו לאחר וידבר לו קשות, ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזוים, אומרים למכובד או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו, ולא יהא אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדים, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם, מושיבים, ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה אלא זה בצד זה, במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן (דהטענות) אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה לכתחלה. איזהו גמר דין, איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, והעדים לכתחילה לעולם בעמידה.

הגה: ועמידה על ידי סמיכה מקרי שפיר עמידה לענין זה (ריב"ש סימן רס"ו וע"ל סימן כ"ח).

 

סעיף ב

תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדון מושיבין את החכם ואומרים לעם הארץ שב ואם לא ישב אין מקפידין בכך.

הגה: תלמיד חכם שבא לדין מותר לעמוד לפניו ולא חיישינן שיסתתמו טענות שכנגדו (ר"ן פרק שבועת העדות).

 

סעיף ג

כבר נהגו כל בתי דיני ישראל לאחר התלמוד שמושיבין בעלי דינים וגם העדים כדי להסיר המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם.

 

סעיף ד

אם (התובעים רבים) והנתבע אומר: אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי, כי אתם הרבים, הדין עמו, (לכן) השותפים יבררו להם אחד לטעון בשביל כולם או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו. (וע"ל סי' קע"ו סל"ה).

 

סעיף ה

אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חברו.

הגה: ודוקא שיודע הדיין שיהיה דיין בדבר אבל אם שמע טענת האחד ואח"כ נתרצה השני לדון לפניו מותר להיות דיין בדבר (תשובת מהרי"ל קצה). ולא יכתוב שום חכם פסק לאחד מבעלי הדינין בדרך אם כן, או שיכתוב לו דעתו בלא פסק, כל זמן שלא שמע דברי שניהם, שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר גם משום שאח"כ יטעון השני בדרך אחר ויצטרך לכתוב להיפך ואיכא זילותא לחכם (רשב"א וריב"ש סימן קע"ט), וכן הבעל דין מוזהר על כך. ותלמיד שיש לו דין לפני רבו, לא יקדים לבא קודם בעל דינו שלא יהא נראה כמקדים כדי לברר טענותיו שלא בפני חברו, ואם יש לו עת קבוע לבא ללמוד לפניו ובא העת ההיא מותר.

 

סעיף ו

לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן אם היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם, אבל אם אינו יודע בלשונם כל כך ויודע להשיב להם להודיעם פסק הדין מותר להעמיד מתורגמן. הגה: (ע"ל סימן י"ג סעיף ג') אם טוענין בכתב אם אחד רוצה לטעון בלשון אחר, והשני בלשון אחר אין אחד יכול לכוף חברו (מהרי"ו סימן ק"א).

 

סעיף ז

צריך הדיין לשמוע דברי הבעלי דינים ולשנות אותם, שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת בני החי וגו' (מלכ"א ג, כג), ומצדיק הדין בלבו ואחר כך חותכו.

 

סעיף ח

דיין שדן דין ולבו נוקפו (פירוש: מכהו ונחבט בקרבו) לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור. אלא לכל הצדדים יחזור להוציא הדין לאמיתו. לא יעשה הדיין מליץ לדבריו של בעל דין אלא יאמר מה שנראה לו וישתוק, ולא ילמד לאחד מבעלי הדין כלל אפי' הביא אחד מבעלי דין עד אחד, לא יאמר לו אין מחייבין ממון ע"פ עד אחד, אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך עד שיטעון ויאמר עד אחד אינו נאמן עלי וכן כל כיוצא בזה.

 

סעיף ט

ראה הדיין זכות לאחד מהם ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים. או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחלת הדבר, משום פתח פיך לאלם, וצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים.

 

סעיף י

אין לדיין לרחם בדין על דל שלא יאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד, ולא להדר פני גדול שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט, לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו שלא יסתתמו דברי בעל דינו. ולא יאמר היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש אלא אפטרנו ואחר כך אומר לו שיתן לו את שלו אלא יחתוך הדין מיד לאמיתו. ואם באו לפניו אחד כשר ואחד רשע לא יאמר זה רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדיבורו אטה הדין על הרשע, אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר, וידון לפי מה שיראה לו מן הדברים וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים, כשיקבלו עליהם את הדין, וידון כל אחד לכף זכות.

 

סעיף יא

צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שיתברר לו. שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי הדינין, הרי זה בכלל לא תעשו עול (ויקרא יט, טו ו- לה).

 

סעיף יב

כשאחד מבעלי דינים מגזם לחברו בפני הדיין ואומר לו: כך וכך תתחייב לי בדין, אם אין הדין כן, צריך הדיין לומר לו שקר אתה דובר.

הגה: בעל דין שתבע חברו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפי' רבינא וכו' וכך כתב הריב"ש סימן רכ"ז).