לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן יח: כיצד נושאין ונותנין בדבר ושהולכין אחר הרוב

סימן יח: כיצד נושאין ונותנין בדבר ושהולכין אחר הרוב

 סעיף א

הביא אחד מהבעלי דינים עדים לדבריו מכניסים העדים ומקבלים עדותם כראוי כמו שיתבאר בסימן כח, ולאחר שיקבלו עדותם יוציאו כל אדם לחוץ וישאו ויתנו בדבר, (יש אומרים טוב להתחיל מן הקטן. (נ"י פרק אד"מ), אם יסכימו לדעת אחת מוטב ואם לאו ילכו אחר הרוב, שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב, זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, חייב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע ואפילו שנים אומרים זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע, יוסיפו שני דיינים, ונמצאו שהם ה', נושאים ונותנים בדבר, אם ג' מזכים ושנים מחייבים, זכאי. ואם ג' מחייבים ושנים מזכים, חייב. שנים אומרים זכאי ושנים אומרים חייב ואחד אומר איני יודע, יוסיפו עוד דיינים. אבל ד' אומרים זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע, או שאמרו ג' זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע, בין שהוא אותו שאמר תחלה איני יודע, בין שהוא אחר, הולכים אחר הרוב.

הגה: וכן נראה לי עיקר (דלא כמו שכתוב לעיל סימן יג סעיף ז בהיפך) והוא דעת החולקים, ואפשר דעתו לחלק בין אם נתברר תחלה יותר מג' ובין ירדו מתחלה לג', אך אינו נראה לי, רק שחולקים, האחת דעת הרמב"ם והשנית דעת הרשב"א. קהל שבררו ד' או ה' ברורים אין הולכים אחר הרוב שאין רוב אלא בבית דין, ואם אמרו הקהל שילכו אחר הרוב והם שקולים, אין אומרים שיבואו אחרים ויכריעו שהרי הקהל לא לקחו רק אלו המבוררים, אבל אלו המבוררים יכולים לשאול לאחרים ויפסקו על פיהם מה שירצו. (ב"י סוף סימן יג בשם תשובת הרשב"א).

 

סעיף ב

היו מחצה על מחצה ואחד אומר איני יודע, הרי אלו מוסיפין שנים אחרים, וכן אם נסתפק הדבר, מוסיפין והולכין עד שבעים ואחד. הגיעו לע"א ואמרו שלושים וחמש זכאי ול"ה חייב ואחד אומר איני יודע נושאים ונותנים עמו עד שיחזור לצד האחד ונמצא שלושים ושש מזכין או מחייבים. ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהם הרי הממון ספק ומעמידים הממון בחזקת בעליו.

 

סעיף ג

כל מי שאומר איני יודע אין צריך לתת טעם לדבריו ולהודיע מאיזה טעם בא לו הספק כדרך שמראה המזכה מאיזה טעם מזכה והמחייב מאיזה טעם מחייב.

 

סעיף ד

שלשה שישבו לדין, וסלק אחר מהם עצמו, אין השנים יכולים לגמור הדין.

הגה: והוא הדין אם נבררו מתחילה יותר משלשה ונסתלק אחד (כמו שנתבאר לעיל סוף סימן יג).

 

סעיף ה

הא דאמרינן בגמרא הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד היינו דוקא בשעה שמלמדו הרב הדין ועל פיו סומך, ואפילו בכהאי גוונא אם הוא תלמיד כרב אמי ורב אסי דלגמרי דרב הוו צריכי ולסברתי לא הוו צריכי, יכול ללמדו בשעת הדין ודן עמו. אבל אם אינו מלמדו בשעת הדין אעפ"י שהוא תלמידו, מונים להם שנים, רק שיהיה לו קצת סברא להבין לישא וליתן.

הגה: ולענין איסור והיתר או דיני טומאה וטהרה אפילו צריך לסברותיו מונים להם שנים (נ"י).

 

סעיף ו

בית דין פוסקים בדיני ממונות שלא בפני בעל דין.