לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן כב: מי שקבל עליו קרוב ופסול ודין שבועה והפוכה

סימן כב: מי שקבל עליו קרוב ופסול ודין שבועה והפוכה

 סעיף א

מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו,

הגה: ולא מקרי קבלה אלא אם כן קבלו לדונו, אבל אם השליש בידו מעות שדנין עליו, לא מקרי קבלה. (ריב"ש סימן שי"א). אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה (הרי הם) כשני עדים כשרים להעיד עליו או כג' בית דין מומחים לדון לו.

הגה: ויש חולקין וסבירא להו דדוקא אם קבל קרוב או פסול בדיין אחד או בעד אחד, אבל אם קבלו בתרי, דאיכא תרתי לריעותא, אפילו אחר גמר דין יכול לחזור בו, וכן הסכמת רוב הפוסקים, אבל אם קנו מידו בכל ענין לא יכול לחזור, בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהם, בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חברו בעדות זה הפסול או בדינו, אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמור הדין. (ולעיל סימן י"ב סעיף ב נתבאר איזה מקרי גמר דין ולענין עדות מיד שהעידו לא יוכל לחזור בו, ריב"ש סימן ת"צ ומרדכי) . נגמר הדין אינו יכול לחזור בו, והוא שלא נודע שטעו, (מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר לא יוכל לחזור כי כן נוהגים דכל מה שאדם מקבל לפני ראשי העיר שלא יוכל לחזור בו (תשובת מיימוני סוף שופטים). ואם כופר ואומר לא קבלתיו עלי לדון, ואין עדים בדבר, ישבע שלא קבלו עליו אפילו אם הדיין מכחישו ואמר שקבלו עליו. (רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי אין בעלי דינין יכולים לעכב (רבנו ירוחם נ"ב ח י"ג).

 

סעיף ב

אם קבל עליו עדות עכו"ם כמי שקבל עליו עדות אחד מן הפסולים, אבל אם קבל עליו עכו"ם לדיין, אפילו קנו מיניה, אין הקנין כלום ואסור לדון לפניו, (אבל אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור בו (מרדכי ריש פרק זה בורר).

 

סעיף ג

מי שנתחייב לחברו שבועה בבית דין, ואמר ליה השבע לי בחיי ראשך, והפטר, או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון, אם קנו מידו, אין יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמור הדין. נגמר הדין ונשבע כמו שאמר ליה אינו יכול לחזור בו וחייב לשלם. והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת, והפכה, אם קנו מידו או אם נשבע זה שנהפכה עליו, אינו יכול לחזור בו. והוא הדין במי שלא היה חייב שבועה, ואמר: אשבע לך שבועה, אם קנו מידו אין יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו אע"פ שקבל בבית דין, חוזר עד שיגמור הדין וישבע.

הגה: מי שמחויב לישבע ואמר לפני בית דין איני רוצה לישבע אלא הריני משלם ויצא חוץ לבית דין, אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידה, ויש חולקים (עיין בטור). מי שנתחייב לחברו שבועה דאורייתא ואמר לחברו השבע וטול ונשבע בלא נטילת חפץ, לא יוכל לחזור בו (בית יוסף).