לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן כה: דיין שטעה מתי חוזר ומתי משלם

סימן כה: דיין שטעה מתי חוזר ומתי משלם

 סעיף א

כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלוים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים, חוזר הדין ודנין אותו כהלכה.

הגה: מיהו יש אומרים דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא"ש), מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין באותה חומרא (פסקי מהרא"י סימן רמ"א). ואם אי אפשר לחזור, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין, למדינת הים, או שהוא אלם, או שטימא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילוהו לכלבים וכיוצא בזה, הרי זה פטור, אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק.

הגה: ויש חולקין (טור בשם הרא"ש ועוד פוסקים). ולענין הוראת איסור והיתר, אם הגיע להוראה, אף על פי שאינו סמוך דינו כמומחה (נ"י ריש פרק אד"מ, ועיין בית דין סימן רמב מדין הסמיכות בזמן הזה).

 

סעיף ב

טעה בשיקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהם בפירוש ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא, או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם, הואיל והוא מומחה חוזר הדין, ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם.

הגה: וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה (ועיין לעיל סוף סימן ג). כיצד נטילת רשות, מן המלך מהני, ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו. ואי לאו בר הכי הוא, לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור). ואם הוא בהוראות איסור והיתר, והוא דבר אסור דאורייתא, ילך לחומרא. ואי דבר דרבנן, ילך אחר המיקל. ודוקא אם ב' החולקים הם שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ומניין אפילו בשעת הדחק אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה, וכן אם היה יחיד נגד רבים, הולכים אחר רבים בכל מקום (רשב"א סימן רכג), ואפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד, אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש מא). ואם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך, הולכים אחר דעתו. ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין נהוג בו אסור (תשובת הרשב"א סימן רכג). כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם, כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים, הולכים אחר האחרונים, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך (מהרי"ק שורש פ"ד). אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע להו הוו הדרי בהו (מהרי"ק שורש צ"ו).

 

סעיף ג

היה הטועה מומחה בית דין ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהם, או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם לדון להם בדין, וטעה בשיקול הדעת, אם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ואם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו.

הגה: ויש אומרים דאפילו לא נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין הדין חוזר (הרא"ש וטור). וכל זה כשלא קבלום עליהם בין לדין ובין לטעות, אבל אם קבלום עליהם בין לדין ובין לטעות (טור), או בזמן הזה שמכריחין הקהל הדיינים על פי החרם, שיהיו דיינים בעל כרחם, לא ישלמו אפילו טעו, דמה להם לעשות מכל מקום יש להם לחזור, אם טעו, ואם אינם רוצים לחזור, צריכין לשלם (מרדכי ריש סנהדרין). וכשטעו ומשלמין, אם הסכימו כל הדיינים ביחד כולם משלמין, ואם היו הדיינים רק ג והלכו אחר שנים שבהם הם משלמים ב' חלקים והחלק השלישי מפסיד הבעל דין, אבל אם היו הדיינים חמשה והלכו אחר ג' שהם הרוב, צריכים לשלם הכל (טור).

 

סעיף ד

אבל מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינים אף על פי שנטל רשות, הרי זה בכלל בעלי זרוע, ואינו בכלל הדיינים, לפיכך אין דינו דין, בין טעה בין לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים, אם רצה חוזר ודן בפני בית דין, ואם טעה ונשא ונתן ביד, חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין שנתן לו שלא כהלכה, ואם אין לו להחזיר, או שטמא, או שהאכיל דבר המותר לכלבים, ישלם כדין כל גורם להזיק שזה מתכוין להזיק הוא.

 

סעיף ה

דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא, וחוזר (וכן כל כיוצא בזה, ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה) (עיטור בשם הרי"ף).