לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן כז: שלא לקלל דיין ולא שום מישראל

סימן כז: שלא לקלל דיין ולא שום מישראל

 סעיף א

המקלל אחד מישראל (ואפילו מקלל עצמו) (טור), בשם או בכינוי או באחד מהשמות שקורים העכו"ם להקב"ה, אם היה בעדים והתראה, לוקה אחת, משום לא תקלל חרש (ויקרא יט, יד), ואם היה דיין לוקה עוד אחרת משום אלהים לא תקלל (שמות כב, כז), וארור הוי לשון קללה.

 

סעיף ב

אם לא היתה שָם התראה, או שקלל בלא שֵם ובלא כינוי, או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי פלוני ברוך לה', אינו לוקה. (והוא הדין המקלל את המת פטור) (טור) אבל איסורא מיהו איכא. ואם חרף תלמיד חכם מנדין אותו, ואם רצו הדיינין להכותו מכות מרדות, מכין ועונשין אותו כמה שיראו, ואם חרף עם הארץ עונשין אותו כפי שהשעה צריכה. (אפילו מחל המתחרף (נ"א: המתקלל) עונשין אותו שכבר חטא ונתחייב) (טור). מי שנתחייב נדוי מפני שהפקיר בבית דין ורצו בית דין למחול על כבודם ולא נידוהו, הרשות בידם, והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, כגון שהיו העם מבעטין בכבוד התורה ובדיינים, הואיל ופקרו העם בדבר, צריכים לחזק ולענוש כפי מה שיראה להם.