לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן ז: מי ראוי לדון והפסולים מחמת שנאה וקורבה

סימן ז: מי ראוי לדון והפסולים מחמת שנאה וקורבה

 סעיף א

בית דין של ג' שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול לדון לישראל אלא אם כן היתה אמו (או אביו) (מרדכי בשם תוספת פרק ב מצות חליצה) מישראל, וגר דן את חברו הגר אף על פי שאין אמו מישראל (ועיין בי"ד סוף סימן רס"ט).

 

סעיף ב

ממזר ואפילו שלשתן ממזרים הרי אלו כשרים לדון לכל. וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחת מעיניו כשר, אבל הסומא בשתי עיניו פסול.

 

סעיף ג

יש אומרים שאינו ראוי לדון אלא מבן י"ח ומעלה והביא ב' שערות, ויש אומרים דמבן י"ג ומעלה כשר אפילו לא הביא ב' שערות.

 

סעיף ד

אשה פסולה לדון.

 

סעיף ה

יש אומרים דשתויי יין מותרים לדון דיני ממונות. אין עד נעשה דיין, ודוקא עד שמעיד כגון אם העיד אחד מהדיינים בפני חביריו על מעשה שראה אינו יכול להצטרף עמהם לדון על אותו מעשה, אבל אם אינו מעיד כגון שהג' דיינים ראו המעשה אפילו כוונו ראייתן בתורת עדות אם ראוהו ביום נעשים דיינים ודנין על המעשה ההוא, אבל אם ראוהו בלילה אין דנין על פי עצמן, אבל בעדות אחרים דנים, ואם הוזמנו להעיד אף בעדות אחרים אין דנין, ויש אומרים שאף בהוזמנו להעיד דנים בעדות אחרים. (וכל זה בדין דאורייתא אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין (תוס' פ"ב דכתובות ונ"י שם ופ' אד"מ).

 

סעיף ו

מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שקטן ממנו אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו אלא מכנפי מאן דאיכא התם מחכימי ומעיינים בינייהו.

 

סעיף ז

אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אע"פ שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו, אלא צריך שיהיו השני בעלי הדינין שוים בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו אין לך דיין צדיק כמוהו.

הגה: ומיהו אם דנו דיניהם דין (הגהות אשרי ריש סנהדרין). ויש אומרים דבשונאו ממש דהיינו שלא דבר עמו ג' ימים מתוך איבה או אוהבו ממש דהיינו שושבינו וריעו באלו אין דיניהם דין (טור), ויש אומרים דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש מותר לדונו ואינו אלא מדות חסידות להחמיר שלא לדונו ולכן מותר להיות דיין כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (עי"ל ריש סימן יג) כי כל אחד בורר לו אוהבו, וכל שכן שהרב יכול להיות דיין לתלמידו (מהרי"ק שורש יו). אפילו בית דין הפסול לדון משום אהבה ושנאה יכול להושיב דיינים אחרים כשרים שידונו (פסקי מהרא"י סי' רנח ומהרי"ק שו' כא). מי שאומר על הדיין שהוא שונאו או אוהב בעל דינו, אינו נאמן וצריך ראיה לדבריו (טור). המנדה חברו משום שזלזל בכבודו יכול לדונו אח"כ מאחר שאינו שונאו (ועיין לקמן סימן לג סעיף ו).

 

סעיף ח

שני תלמידי חכמים השונאים זה את זה אסורים לישב בדין יחד (כי) מפני השנאה שביניהם דעת כל אחד מהם לסתור דברי חברו.

 

סעיף ט

כל הפסולים (להעיד) מחמת קורבה או מחמת עבירה פסולים לדון (ועיין לקמן סימן ל"ג ול"ד פרטי הפסולים לענין עדות) והוא הדין לעניין דיינות שהדיינים לא יהיו קרובים זה לזה ולא לעדים, (ר"ן פ"ב דכתובות ותשובות רשב"א סימן תש"צ ועיין לקמן סימן ל"ג סעיף י"ז).

 

סעיף י

דיין שיודע בחברו שהוא גזלן או רשע אין לו להצטרף עמו.

 

סעיף יא

בית דין של שלשה צריך שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שם טוב. (וע"ל סימן ח סעיף א).

 

סעיף יב

כל דבר שיש לדיין בו צד הנאה אינו יכול לדון עליו, לפיכך בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם אין דנין אותו מדייני אותה העיר אלא אם כן יש להם ספר תורה אחרת. והאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר (וע"ל סימן ד) אם אחד מחזיק בשלהם עבדי דינא לנפשייהו (וע"ל סי' לז סי"ט וס"כ מאלו הדינים) ולפיכך עסקי המס אין דנין בדייני אותה העיר מפני שיש להם או לקרוביהם חלק בו, (ואם הוא מס פרטי כגון שאינו נוהג אלא זמן קצוב, יכולין קצת מן הקהל להסתלק ושלא יהא להם הנאה מזה ודנין (בתשו' הרא"ש כלל ו סי' יח כתב דלא מהני סילוק וכלל צט כתב דמהני וצריך לחלק בין מס פרטי) ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו אף על ענין המסים דינם דין (וע"ל סוף סימן ל"ז סעיף כ"ב מזה).