לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן כט: שלא יוכלו העדים לחזור

סימן כט: שלא יוכלו העדים לחזור

 סעיף א

אחר שהעיד העד בבית דין (והוא לאחר כדי דיבור), אינו יכול לחזור בו. כיצד אמר מוטעה הייתי, שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי, אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו. וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי, (ויש אומרים דיכול להוסיף בתנאי) (טור בשם הרא"ש), אבל בדבר שמוכיחו שטעה כגון שהזקיקוהו בית דין להביא עדים שאינו רמאי, והלך והביאם, ואמרו להם הבית דין: יודעים אתם בו שהוא רמאי, ואמרו העדים כן, ואמר להם הבעל דין: וכי אני רמאי, ואמרו: לא אמרנו אלא שאינך רמאי, שומעין לדבריהם האחרונים משום דמסתמא אין אדם מביא עד להעיד חובתו ובודאי טעו. וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו, נאמנים הם בעצמם, ואין בזה משום חוזר ומגיד, וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים, כגון שהדברים סתומים וסובלים ביאור אחר מב' ענייני משמעות, אחד קרוב ואחד רחוק, כל שאנו יכולים לכוון דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת, יש לנו לכוון דבריו, כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה, כדי שתהא עדות מכוונת.

הגה: כשנותנים חרם בבית הכנסת, אחר עדות, שיעידו קודם שיצאו מבהכ"ס, ולאחר שיצאו באו עדים להגיד, ואומרים: לא שמנו לבנו אז להעיד, ועתה (אנו) זוכרין, יכולין להחזיר ולהעיד, הואיל ושתקו תחלה ולא אמרו אין אנו יודעים (מרדכי פ' שבועת העדות), ואפילו אמרו: אין אנו יודעים ונתנו אמתלא לדבריהם למה אמרו כך, חוזרין ומגידין, הואיל ולא אמרו בהיפך ממה שאומרים באחרונה (ב"י בשם רמב"ם וטור).

 

סעיף ב

עדים שאמרו שקר העדנו, נאמנים לגבי עצמם וחייבים לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותם.

 

סעיף ג

אף על גב דלא ראינו אינה ראיה, היכא דתרוייהו כי הדדי (נינהו) ואמר האחד: לא ראיתי, הוה ליה כאומר לחברו לא ראית, והוה ליה הכחשה.

הגה: אבל אם אומר העד שפלוני היה עמו, ואותו הפלוני אומר שלא היה עמו, אין זה הכחשה, דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות (תשובת הרא"ש כ' נ"ט סימן א').