לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן לד: עדים הפסולים מחמת עבירה

סימן לד: עדים הפסולים מחמת עבירה

 סעיף א

רשע פסול לעדות, ואפילו עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו, אסור לו להעיד עמו, אע"פ שהוא עדות אמת (ל' הרמב"ם פ"י מעדות), ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחברו, וידע שהעד השני שעמו עד שקר, שאסור לו להעיד.

 

סעיף ב

איזהו רשע, כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות, ואין צריך לומר אם חייבים עליה מיתת בית דין, לא שנא אם עבר לתיאבון לא שנא אם עבר להכעיס.

הגה: עבר עבירה שאין בה מלקות, פסול מדרבנן (ר"י נ"ב ח"ד).

 

סעיף ג

היתה העבירה שעבר מדרבנן, פסול מדרבנן.

הגה: ויש אומרים בדבר מדבריהם בעינן שעבר משום חימוד ממון (ר"י נ"ב ח"ד ותוספות פרק איזהו נשך ועיטור).

 

סעיף ד

קוברי המת ביום טוב ראשון כשרים אפילו נידו אותם ושנו בדבר כשרים, מפני שהם סוברים שמצוה הם עושים ושלא נידו אותם אלא לכפרה.

הגה: והוא הדין בשאר דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכח טעות (ריב"ש סי' שיש אומרים וע"ל סעיף כ"ד). המגביה ידו על חברו להכותו פסול לעדות מדרבנן (ב"י).

 

סעיף ה

העובר על השבועה אחד שבועת שוא ואחד שבועת שקר של ממון וביטוי, פסול. ואפילו עבר על חרם שהחרימו הקהל, ויש אומרים שאינו נפסל אלא דוקא בשבועה דלשעבר דבשעה שיצתה שבועה מפיו יצאה לשקר אבל בשבועה דלהבא, כגון שלא אוכל, ואכל, לא.

הגה: מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי להכשיר עצמו (ב"י בשם רשב"א).

 

סעיף ו

טבח שיצתה נבילה או טריפה מתחת ידו, פסול לעדות (ועיין ביו"ד סי' קי"ט נתבאר דין זה).

 

סעיף ז

גנב וכן גזלן פסולים לעדות מעת שגנב או גזל ואע"פ שהחזירו, עד שיעשו תשובה. (ועיין לקמן סעיף כ"ט). החולק עם הגנב אינו נפסל) (ריב"ש סימן רס"ו, ועיין לקמן סימן צ"ב הכופר בפיקדון או מלוה אימת נפסל).

 

סעיף ח

עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושילם, פסול מן התורה לכל עדות. ומאימתי הוא נפסל, מעת שהעיד בבית דין, אף על פי שלא הוזם על אותה עדות אלא לאחר כמה ימים.

 

סעיף ט

אין עידי השטר נעשים זוממים עד שיאמרו בבית דין: שטר זה בזמנו כתבנוהו ולא איחרנוהו, אבל אם לא אמרו כן אע"פ שזמנו של שטר באחד בניסן בירושלים, ובאו עדים והעידו שעדי השטר היו עמהם בבבל ביום זה, השטר כשר והעדים כשרים שאפשר שכתבוהו ואיחרוהו וכשהיו בירושלים בא' באדר, כתבו שטר זה שם ואיחרו זמנו וכתבו זמנו בניסן. ואם אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו, אם יש שם עדים שיודעים היום שחתמו על זה השטר, או עדים שראו זה השטר בחתימת ידם בו ביום פלוני, כיון שהוזמו, נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר, שהעדים החתומים הרי הם כמי שנחקרו עדותן בבית דין בעת החתימה. אבל אם אין עדים שראו עדותם, ולא ראו השטר מקודם, אינם נפסלים אלא מעת שהעידו בבית דין שזה כתב ידם, ואמרו: בזמנו כתבנוהו, דאפשר שביום זה שהעידו בבית דין בו ביום חתמו על השטר שיש לו כמה שנים, והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנוהו. (עדים שחתמו עצמן על שטר מוקדם במזיד פסולין לעדות) (המ"מ ריש פרק כ"ג מהל' מלוה).

 

סעיף י

המלוה ברבית פסול אחד המלוה ואחד הלוה אם ברבית קצוצה פסולים מן התורה, ואם ברבית דרבנן, פסולים מדבריהם.

הגה: ויש אומרים דבאבק רבית אינו נפסל אלא המלוה ולא הלוה (נ"י פרק זה בורר, ועיין בית דין ריש סי' קס"א).

 

סעיף יא

המלוה מעות יתומים אפילו ברבית קצוצה, לא נפסל, משום דסבר מצוה קא עבידנא להרויח נכסי היתומים.

 

סעיף יב

עד החתום בשטר, שמת, והעידו עליו שהלוה לישראל ברבית קצוצה, אם הוא מפורסם שהוא אפוטרופוס או סנטר של עכו"ם תולין דשל עכו"ם הלוה ברבית. וכן אם הוא אפוטרופוס ליתומים, תולים בשל יתומים. אבל באינו מפורסם, אין תולים בכך, עד שיתברר. אם העידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל, שתולים לומר בדרך שאין בו איסור הלוה, או שהיה טועה וסבור שאין אסור בדרך ההוא.

 

סעיף יג

העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם. כיצד, (כגון שגזל מציאת חרש שוטה וקטן, או) (טור) החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלים שלא ברצון הבעלים, אע"פ שנותנים הדמים. וכן הרועים, אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה של עצמם, הרי הם פסולים שחזקתן פושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ובפרדסים של אחרים.

 

סעיף יד

המוכסים סתמם פסולים מפני שחזקתן ליקח יותר מהקצוב להם בדין המלכות, אבל גבאי מנת המלך, סתמם כשרים, ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מהראוי להם לגבות פסולים.

הגה: יש אומרים דפירוש מוכסים שגובה מכס לפי אומד דעתו ואין בדבר קצבה לפיכך מסתמא פסול, דמסתמא נושאים פנים למקצת בנ"א ומכבידים על אחרים, ולכן שמאי העיר שמטילין מס על בני העיר לפי אומד הדעת, צריכין ליזהר שלא יחניפו לאחד ויכבידו על האחר, שלא יפסלו לעדות ולשבועה (הגהות אשירי).

 

סעיף טו

אריס שלקח דבר מועט מהפירות שבכרו ביומי ניסן ויומי תשרי קודם שתגמר מלאכתן, (ויש אומרים בדבר שנגמר מלאכתם) (טור), אע"פ שלקח שלא מדעת בעל השדה, אינו גנב, וכשר לעדות, שאין בעל השדה מקפיד עליו, וכן כל כיוצא בזה.

 

סעיף טז

מפריחי יונים (פירוש: שמלמדים אותם להביא יונים משובך הזולת) בישוב, פסולים מפני שחזקתן שגוזלים יונים של אחרים, וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים, וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהם ומתחילים לישא וליתן בפירות, שחזקת אלו שהם אוספים פירות שביעית ועושים בהם סחורה, וכן משחק בקוביא, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא היא, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם, הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא אקוביא בלבד אמרו אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו במשחקים בבהמה חיה ועוף ואומרים כל הקודם את חברו או כל הנוצח את חברו יטול בעליו שניהם, וכל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה, הרי זה פסול. וכל אלו הפסולים, מדבריהם.

 

סעיף יז

מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, הרי זה בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם, לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ, ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שעוסק במצות ובגמ"ח ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה, נמצאת אומר כל ת"ח בחזקת כשר עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהולך בדרכי הישרים, וכל מי שמקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו, או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט, ועתיד ליתן את הדין, שהרי מאבד ממונן של ישראל ע"פ רשעים. (טור בשם הרמב"ם).

 

סעיף יח

הבזויים פסולים לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם, וכגון אלו שהולכים ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו, שאין מקפידים על הבושת, שכל אלו חשובים ככלב ואין מקפידים על עדות שקר, ומכלל אלו המקבלים צדקה מהעכו"ם בפרהסיא, אע"פ שאפשר להם שיזונו בצנעא מבזים עצמם ואינם חוששים, כל אלו פסולים מדבריהם.

הגה: כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון (כמו שנתבאר לעיל סי' ט' סעיף ה', רמב"ן) ואינם צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו. ואם החזיר הממון, דינו ועדותו קיימים, שאין זה כשאר פסולים שצריכים הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש). וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד, כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחברו, אבל מי שאינו מחוייב להעיד, ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד, מותר (ב"י סי' כ"ח בשם רשב"א). דיין שדן כבר ובא בעל הדין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו אסור לקבלו (כן משמע מאשרי סוף פרק זה בורר). כל מה שאדם מעיד לסיבת יסורין ויראה, אין בו ממש (מהרי"ק שורש ס"ח).

 

סעיף יט

גוי ועבד פסולים לעדות.

 

סעיף כ

השונא לחברו ואמר לו בפני רבים אלך ואמסור ממונך פסול לעדות.

 

סעיף כא

ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה וערל שמתו (מהרי"ק שורש פ"ה) אחיו מחמת מילה כשרים לעדות.

 

סעיף כב

המוסרים והאפיקורסים והמומרים פחותים מהגוים ופסולים לעדות.

הגה: ואפילו מחל לו הנמסר פסול, עד שישוב בתשובה (ב"י בשם מ"כ ומדברי הרמב"ם בפרק י"ב וכן משמע מאשרי פרק זה בורר). מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין (מהרי"ק שורש פ"ה).

 

סעיף כג

הפסול מן התורה שהעיד, עדותו בטילה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והפסול מדבריהם העדות שהעיד קודם שהכריזו עליו כשרה.

הגה: ואפילו פסול מן התורה אין לפוסלו אלא בוודאי, אבל לא מספק כגון שהעיד בבית דין ואח"כ באו עדים עליו שעבר עבירה שנפסל בה מן התורה. אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ, מוקמינן גברא אחזקתו וכל מה שהעיד כשר, עד דידעינן דעבר קודם לכן (ריב"ש סי' רס"ו). כל הפסולים מדרבנן שצריכין הכרזה, אם מענישן ברבים על עבירתן, כגון שהוציאן מבית הכנסת, הוי כאלו הכריזו עליהן (מרדכי פרק זה בורר).

 

סעיף כד

כל מי שהעידו עליו שעבר עבירה פלונית אע"פ שלא התרו בו שהרי אינו לוקה, פסול. והוא שעבר על דברים שפשטו בישראל שהם עבירה. אבל אם ראוהו עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג, צריכים להזהירו ואח"כ יפסל. כיצד, ראוהו קושר או מתיר בשבת, צריכים להודיעו שזה חילול שבת, מפני שרוב העם אינם יודעים זה. וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב צריכים להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא. וכן המשחק בקוביא תמיד או מי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו, צריכים העדים להודיעו שהעושה דבר זה פסול לעדות, שרוב העם אינם יודעים דברים אלו, וכן כל כיוצ"ב.

 

סעיף כה

אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו אלא על פי עדים שיעידו עליו, שאין אדם משים עצמו רשע.

הגה: ומכל מקום אין עושין אותו עד לכתחילה (כדלקמן סימן צ"ב ס"ה) וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא כגון מי שנחשד על עריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו, כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה (טור ס"ט, ועיין בי"ד החשודים בי"ד סימן קי"ט).

 

סעיף כו

לוה שהעיד על המלוה שהלוה לו ברבית ויש עד אחד עמו מצטרפין לפוסלו, ואעפ"י שעושה עצמו רשע, פלגינן דיבוריה ומאמינים אותו לגבי מלוה ולא לגבי עצמו. וכן אם העיד שפלוני רבעו, אפילו לרצונו, או שבא על אשתו, או שרבע שורו, הוא ואחר מצטרפים לפוסלו. והוא הדין שהנגזל יכול להעיד על הגזלן כמו הלוה על המלוה ובלבד שלא יהא לו הנאה מעדותו (מרדכי פרק זה בורר).

 

סעיף כז

יש אומרים שהנשבע להכחיש העד, העד ואותו שנשבע לו, מצטרפים להעיד עליו לפוסלו.

הגה: והוא הדין אם נשבע לשנים, הם מעידים עליו לפוסלו ואין חילוק אם נשבע להם כאחד או בזה אחר זה (מרדכי פרק זה בורר), ויש חולקים ואפילו אם היו ב' בעלי דינים ולכל אחד עד אחד, אין מצטרפים אחר שעמד בדין ונשבע על עדותן, אבל קודם לכן יכולין להעיד עליו (ריב"ש בסי' של"ט בשם תשובת רמב"ן סי' ק"ט).

 

סעיף כח

שנים שהעידו באחד שהוא פסול באחד מאלו העבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה הרי זה כשר, אבל אם באו שנים והכחישום, ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל, הרי זה ספק פסול, לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו, ולא ידון עד שיודע שעשה תשובה. (שני עדים שהעידו על אחד שהוא פסול, כגון שאחד אומר שגנב והשני אומר שהלוה ברבית, מצטרפים לפוסלו (מהר"ם פאדווא סימן ל"ו).

 

סעיף כט

כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חוזר לכשרותו, אבל שאר פסולי עדות, שהם פסולים משום ממון שחמסו או שגזלו, אע"פ ששלמו, צריכים תשובה והרי הם פסולים, עד שיוודע שחזרו בהם מדרכם הרעה. מאימתי חזרת מלווי ברבית משיקרעו שטרותיהם מעצמם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו בריבית אפילו לעכו"ם, וצריך להחזיר כל מה שלקח ברבית לבעליהם ואם אינו יודע ממי לקח צריך לעשות בו צרכי רבים.

הגה: ויש אומרים דכל זה דווקא במי שרגיל לגזול ולגנוב, אבל מי שגנב וגזל באקראי בעלמא, מיד שהחזיר מה שגנב וגזל הוי תשובה, ודוקא אם החזירו מעצמו אבל אם לא החזיר רק ע"י כפיית בית דין לא מהני החזרה עד שיעשה תשובה (טור סי' ט"ו והרא"ש כלל נ"ח, וכן נראה לי).

 

סעיף ל

מאימתי חזרת המשחקים בקוביא משישברו פספסיהם (פירוש: כלי השחוק הנזכר והם הקוביאות) ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא יעשו אפילו בחנם.

 

סעיף לא

מאימתי חזרת מפריחי יונים משישברו הכלים שצדין בהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפילו במדבר לא יעשו, (ויש אומרים דגם כאן ובמשחקים בקוביא צריכים להחזיר המעות שהרויחו) (ב"י בשם הרא"ש פ' זה בורר).

 

סעיף לב

מאימתי חזרת סוחרי שביעית משתגיע שביעית ויבדלו, ולא חזרת דברים בלבד אלא כותב אני פלוני בן פלוני כנסתי ק"ק זוז מפירות שביעית והרי הם נתונים במתנה לעניים.

 

סעיף לג

מאימתי חזרת המועל בשבועה משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר להם חשוד אני, או יתחייב שבועה בבית דין שאין מכירין אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע.

הגה: ודוקא מועלי שבועות, אבל עבר על שאר עבירות מיד כשמקבל בבית דין שבעירו שלא לעשות עוד סגי ליה (ר"י נ"ב ח"ד ותוס'), ודוקא שלא העבירוהו בשביל העבירה מאיזה אומנות אבל העבירוהו דינו כטבח שיתבאר בסמוך (ב"י).

 

סעיף לד

חזרת טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצא טריפה מתחת ידו, שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב (ועיין בי"ד סי' קי"ט).

 

סעיף לה

חזרת עד זומם שילך למקום שאין מכירים אותו ונתנו לו ממון חשוב להעיד שקר ולא רצה.