לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן לז: הפסולים מחמת הנאה

סימן לז: הפסולים מחמת הנאה

 סעיף א

כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד, לפיכך קרקע של שני שותפים ובא האחד להוציא מתחת יד האחר לומר שאותו שמכרה להם גזלה ממנו, אין שותפו מעיד לו עליה לפסול עידי המערער, ואפילו על חלק השותף לא יועיל עדותו אלא אם כן סלק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנו לשותף, ואפילו לא סלק עצמו עד לאחר הערעור מהני, וצריך שיקבל עליו שאם יבא בעל חוב ויטרפנה מיד השותף ישלם לו דמיה, וצריך להתנות שאם יבא לחטפה ממנו בטענות אחרות לומר שהיתה גזילה בידו וכיוצא בזה, שאינו מקבל אחריות. אבל אם אין המערער טוען אלא חלק השותף בלבד כגון שטוען שמכרה לו השותף, יכול להעיד לו שאז אינו נוגע בעדות כלל.

 

סעיף ב

העורר על השדה, אם יש בה פירות אין האריס מעיד לו עליה שהרי רוצה האריס להעמידה ביד בעליה כדי שיטול חלקו בפירות, ואם אין בו פירות מעיד (נ"י בשם רמב"ם) (אם אין לו הנאה אחרת מזה) (טור).

 

סעיף ג

עדים שהודו שיש להם חלק באותו חוב שהעידו כבר עליו אין באותה הודאה ממש, (אבל אם אמרו כן קודם שהעידו, העדות בטל) (ב"י בשם תשובה שבסוף חזה התנופה).

 

סעיף ד

ראובן תבע לשנים שהלוה להם וכפר אחד והודה השני שהוא וחברו (חייבים), אם אותו ממון לקחו בשותפות אינו נאמן על חברו והוא לבדו יתחייב בכל.

 

סעיף ה

המוציא שטר חוב על ג' וטענו כולם פרענו, אם כל אחד מהם חייב י' זהובים לעצמו ואין לחברו בהם שותפות, עדותו כשרה על חברו (הגה"מ פ' י"ד כתובות).

 

סעיף ו

אם טען אחד מהשותפים דבר שהוא חובה לו ולחברו, נאמן כעד אחד לחייב שבועה את חברו ולפטור משבועה את שכנגדו, ואם שני שותפים (העידו) חובתם נאמנים לחייב את חביריהם (וע"ל סי' ע"ז ס"ה).

 

סעיף ז

המוכר שטר חוב לאחד מהחתומים בו שפיר דמי. (וע"ל סי' קנ"ג סעיף י' וי"א וי"ב) אם קרובי המורשה (נ"א אם מורשה וקרוביו) יכולים להעיד.

 

סעיף ח

פשרנים או דיינים או אפוטרופסים כשרים להעיד. (וע"ל סי' כ"ב בדין דיינים ופשרנים ולקמן סי' מ"ו סעיף כ"ד ובדין אפוטרופוס לקמן סימן ר"ץ).

 

סעיף ט

הגזברים כל זמן שאין להם ולא לקרוביהם שום זכות בנכסי ההקדש ולא בפירותיהם, כשרים להעיד.

הגה: וכל שכן שקרוביהם כשרים להעיד אע"פ שהגזבר מחלק הממון למי שירצה, למאן דאמר טובת הנאה אינו ממון, ואע"פ שנותן אחר כך לקרוביו עניים מכל מקום אין מבטלים העדות משום זה, מאחר שלא היה הנאה נכרת בשעת העדות (ב"י בשם הריטב"א).

 

סעיף י

כל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו, כשר להעיד.

 

סעיף יא

ראובן שיש לו שטר חוב על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה, והיה שמעון אחד מעידי המתנה פסול (וע"ל סי' ס"ו סעיף כ"א וכ"ב אם עד החתום הקונה השטר מיקרי נוגע בעדות).

 

סעיף יב

השוכר, אם לקח בידו השכירות ואמר: כל מי שיתקיים קרקע זה בידו יטול, הרי זה מעיד למשכיר, ואם כבר נתן השכירות לבעל הקרקע, אינו מעיד לו, שאם תצא הקרקע למערער חייב לשלם השכירות פעם אחרת, ואם לקח המשכיר דמי השכירות והחזירו לשוכר כדי שיתנהו למי שיזכה בדין, הרי זה מעיד לו.

הגה: וכל זה שיש עדים שדר השוכר בבית, אבל אי ליכא עדים נאמן בכל ענין במיגו דאי בעי שתיק (מרדכי).

 

סעיף יג

לוה שבאו לערער עליו להוציא קרקע שלו מידו, אם לא ישאר בידו קרקע אחר כנגד החוב שיש למלוה עליו, אין המלוה והערב יכולים להעיד לו להעמידה בידו, ואם ישאר בידו קרקע אחר כנגד החוב יכולים להעיד לו. (וערב קבלן יש אומרים דאינו יכול להעיד בכל ענין (טור).

 

סעיף יד

לוקח ראשון מעיד ללוקח שני שלקח אחריו להעמידה בידו, והוא שתשאר למוכר שדה אחרת בת חורין כנגד דמי שדה זו של לוקח ראשון, או שתשאר שדה אחרת ביד שני.

הגה: וכן לוקח שני אינו מעיד ללוקח ראשון אלא אם כן נשאר ביד מוכר הקרקע כדי דמי לוקח ראשון (טור).

 

סעיף טו

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער על שמעון להוציאה מתחת ידו, אין ראובן מעיד לו עליה, שאע"פ שאין עליו אחריות הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון, כדי שיבא בעל חוב של ראובן ויטרפנה בחובו, ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם (תהיל' לז, כא), (ודוקא שבא יהודה לערער מכח המוכר אבל אם בא לערער מכח הלוקח שאמר שחייב לו, אז יכול המוכר להעיד עליה) (טור).

 

סעיף טז

ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון שלא באחריות, ובא יהודה לערער להוציאה מיד שמעון בטענה שקנאה מגזלן, יכול ראובן להעיד לו שאין לו בזה שום הנאה שתשאר בידו, שאפילו יבא בעל חובו אינו יכול לטרפה, שאין בעל חוב טורף ממטלטלים אפילו עשאם לו אפותיקי (פירוש: אפה תהא קאי כלומר לא יהא לך פרעון אלא מזה), ובזמן הזה, אפילו שעבד לו מטלטלים אגב קרקע אינו טורף מטלטלים שמכר.

הגה: אבל אם יהודה טוען שראובן גזלה בעצמו לא יוכל ראובן להעיד עליה במקום שהמערער צריך ליתן לשמעון מעותיו משום תקנת השוק, ויכול יהודה לחזור ולהוציאה מראובן (טור).

 

סעיף יז

ראובן שגזל טלית או שדה משמעון, ובא יהודה וערער על ראובן, ואמר שדה זו או טלית זו שלי היא, אין שמעון יכול להעיד שאין זו השדה והטלית של יהודה, שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו או טלית זו ביד ראובן, מפני שאפשר שנוח לו להוציאה מיד ראובן יותר מלהוציאה מיד יהודה. וכן אם מכר ראובן השדה הגזולה או הורישה ללוי, ובא יהודה לערער על לוי אין שמעון מעיד שאינה של יהודה, ואם מכר הטלית הגזולה ללוי, ונתיאש שמעון ממנה, ובא יהודה לערער על לוי, אם מת ראובן, שמעון מעיד עליה שאינה של יהודה, שהרי אין טלית זו חוזרת לשמעון לעולם, שכבר קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכבר מת ראובן הגזלן, ואין לו ממי ליטול דמיה, אבל אם עדיין ראובן קיים, אין שמעון מעיד אף על הטלית, שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה, כדי שיביא ראייה שראובן גזלה וישלם דמיה. וכן אם היתה הטלית ביד יורשי ראובן, אין שמעון מעיד עליה, מפני שסופה שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו, וכן כל כיוצא בזה. ואפילו כשמת, דוקא שלא הניח אחריות נכסים, אבל אם הניח אחריות נכסים, חייב, ונמצא שזה נוגע בעדות. והאידנא התקינו רבנן לבעל חוב למגבי אפילו ממטלטלי דיתמי אע"פ שמת הגזלן ולא הניח אחריות נכסים, אין הנגזל מעיד לו דאכתי נוגע בעדות הוא.

הגה: וכל זה ששמעון לא בא להעיד רק שהשדה או הטלית אינו של יהודה, אבל אם בא להעיד שהוא של ראובן בכל ענין יכול להעיד, שכיון שהודה על הדבר שהוא של ראובן, שוב אינו יכול לערער עליו ולומר שהוא שלו, ואינו נוגע בעדות (טור).

 

סעיף יח

בני העיר שבא מערער לערער עליהם ממרחץ או ברחוב של עיר, אין אחד מבני העיר מעיד בדבר זה ולא דן עד שיסתלק עצמו בקנין גמור.

הגה: ויש אומרים דאי אפשר להסתלק מדבר שהוא צרכי בני העיר (טור ורמב"ם פרק ט"ו מה"ע) אם לא שיש להם דבר אחר שהוא כיוצא בזה, (תשובת הרא"ש כלל י"ג) וכן עיקר.

 

סעיף יט

בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם הואיל ולשמיעה הוא עשוי שא"א לאדם לסלק עצמו ממנו, אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראייה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה.

הגה: וע"ל סי' ז' סעיף י"ב דבשיש להם ספר תורה אחרת מותר, והוא הדין כל כיוצא בזה, כגון בית הכנסת או שאר ספרים וכדומה להם, שבני העיר דיינים עליהם.

 

סעיף כ

האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר, במה דברים אמורים, כשהיו העניים סמוכין עליהם ופוסקים עליהם צדקה, אפילו אמרו שנים מאותה העיר: אנו ניתן הדבר הקצוב עלינו ונעיד, אין שומעין להם שהנאה הוא להם שיתעשרו העניים האלו, הואיל והם סמוכים על בני העיר, וכן כל כיוצא בזה (וע"ל סוף סימן ז' דיני מסים שבעיר).

 

סעיף כא

דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים, וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכן לא יהיה דיין בדבר.

 

סעיף כב

עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל הקדשות ועל כל ענייניהם, וכשרים אפילו לקרוביהם כיון שקבלום עליהם.

הגה: כל דבר התלוי במנהג בני העיר אין אומרים בו תרי כמאה אלא אזלינן ביה בתר הרוב וכן כל כיוצא בזה, שאין אנו צריכים עדות ממש. וכן לא אמרינן בכיוצא בזה, לא ראינו אינו ראיה, אלא הוי ראיה (מהרי"ק שורש קע"ב), ודנין בחזקת הישוב וכדומה לזה מצרכי העיר, אפילו על פי עד מפי עד מפי הקבלה, דהרי בלאו הכי כולן נוגעין בדבר (תשובת מיימוני הל' עדות סי' י"ג, וע"ל סי' קנ"ו וקס"ג מדינין אלו). טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה.