לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קח: באיזה ענין נפרע מלוה מיורשיו ואיזה שבועה אדם מוריש לבניו

סימן קח: באיזה ענין נפרע מלוה מיורשיו ואיזה שבועה אדם מוריש לבניו

 סעיף א

מלוה על פה אינו נגבית מהיורשים, אלא באחד משלשה דרכים, ואלו הם: כשחייב מודה בה וצוה בחוליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין, או שהיתה הלואה לזמן ועדיין לא הגיע הזמן, או שנדוהו עד שיתן ומת בנידויו, כל אלו גובים מהיורשים בלא שבועה. אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב לזה מנה אינו גובה מהיורש כלום שמא פרעו.

הגה: מיהו אם טענו היתומים לא לוה אבינו מעולם הוי כאילו אמרו לא נפרע החוב, ומאחר דאיכא עדים שלוה חייבים לשלם (בעה"ת וטור סעיף ל"ג), וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ו סימן זה). וכן אם הוציא כתב יד אביהם שהוא חייב לו, אינו גובה בו כלום, שמא פרעו (וע"ל סי' ס"ט ס"ה). ואם מת המלוה והיורשים באים לגבות מיורשי הלוה, אם היא על אחת משלשה דרכים אלו, גובים מהם בלא שבועה אע"פ שמת לוה בחיי מלוה. ואם אינה על אחת משלשה דרכים אלו אפילו יורשי הלוה אין טוענים כלל, אינם גובין מהן, דאנן טענינן להו שמא פרע אביהם.

הגה: ואם הוציאו על רפואות בחליו יש לו דין שאר חוב, שאם ידוע כמה הוציאו ושלא נפרעו בחייו, נפרעין מן היתומים, אבל בלאו הכי אין נפרעין, ואשתו אינה נאמנת (תשובת הרא"ש כלל פ"ה סימן ב').

 

סעיף ב

יש מי שאומר שמי שנתחייב ממון בבית דין בעבור מלשינות לשקר, ומת, גובה מהיורשים, אבל אם חייבוהו קנס, לא קנסו בנו אחריו (ע"ל סימן שפ"ה ס"א).

 

סעיף ג

אין נפרעים מיורשים קטנים בעודם קטנים שאינם בני י"ג שנה, שום הלואה מחוב אביהם, אפילו היה עליו שטר מקויים, ואפילו היה בו נאמנות, ואפילו היה בו כל תנאי שבעולם, שמא יש להם ראיה ששוברים בה השטר, אלא אם כן היה במלוה זו אחד משלשה דרכים הנ"ל בסמוך (בס"א), ואפילו היתה מלוה על פה, גובה מיתומים קטנים באחד משלשה דרכים הנזכרים: ודהיתה תוך זמן, צריך שנתקבל העדות בחיי אביהם שהיא תוך זמן שאם לא כן אין מקבלין עדות על קטן אפילו בפניו, ואם הם גדולים והוציא עליהם שטר מקויים, אפילו אין שם אחד מג' דרכים אלו גובה מהם בלא שבועה, אם יש בו נאמנות מפורש שהאמינו עליו ועל יורשיו או על באי כחו, שיורשיו בכלל באי כחו. אבל אם אין שם כתוב בשטר נאמנות, ואפילו כתוב בו נאמנות, סתם, ולא פירש על יורשיו או על באי כחו, צריך לישבע כעין של תורה בנקיטת חפץ, וגובה, ואפילו תפס משלהם בלא שבועה, משביעין ליה, ואי לא בעי לאשתבועי, דינו כמו שנתבאר בסימן פב (ופ"ז סעיף י).

 

סעיף ד

הוציא על היורשים שטר עיסקא החצי יש לו דין מלוה, ונשבע ונוטל, והחצי, אינו נוטל אפילו בשבועה שכיון שאילו היה אביהם קיים היה נאמן לומר: החזרתי, במיגו דנאנסו וטוענין להו.

הגה: הבית דין ודוקא אם אין להם אפוטרופסים, אבל אם יש להם אפוטרופסים רואין תחילה אם האפוטרופסים יטעון להם, ואם לאו יטעון להם הבית דין (ר"ן בסנהדרין פרק שני דייני גזירות). ואין עליהם שבועה, אלא חרם סתם, אבל אם אין אנו יכולין לטעון להם שהחזיר, כגון שהודה אביהם שלא החזיר, או שמת תוך זמן, או שהאמין לבעל העיסקא, אם יאמר שלא החזיר אין טוענין להם שנאנסו, ויש אומרים שטוענים להם שנאנסו. ואם יש מהעסק בעין ויש עדים שהוא מאותו עסק או חליפיו, נוטל המלוה בלא שבועה, ואם יש ריוח נוטלים בו יורשי הלוה חלקם.

הגה: וכבר נתבאר בסמוך שאין מקבלין העדות לפני יתומים קטנים אם לא נתקבל העדות בחיי אבוהון (בית יוסף, ועיין לקמן סימן ק"י סעיף ט').

 

סעיף ה

מת המלוה ובאים יורשיו לתבוע השטר מהלוה והוא אומר פרעתי לאביהם והם אומרים לא ידענו, אומרים לו: זיל שלם. ואם אמר השבעו לי, אם יש בשטר שהאמין את המלוה ואת יורשיו עליו, גובין בלא שבועה, ואם לא האמין אותם עליו, ישבעו בנקיטת חפץ שלא צוה להם אביהם על ידי אחר, ושלא אמר להם בפיו, ושלא מצאו שובר בין שטרותיו ששטר זה פרוע, שאם מצאו שובר עליו היה בחזקת פרוע, והוא שנמצא השטר בין שטרות קרועים, כמו שנתבאר (בסימן סה), ויכללו בכלל השבועה שלא אמר להם אביהם שהיה לו שטר פרוע בין שטרותיו, אפילו היה היורש קטן המוטל בעריסה כשמת מורישו, הרי זה נשבע כשיגדל, ונוטל. ומיהו אין זה צריך לישבע אלא שלא מצאתי, אבל שלא פקדני אבא, לא, דלאו בר צוואה היה.

 

סעיף ו

אם יש לקטן אפוטרופוס שמינהו אביו ומבקש חובותיו של קטן, צריך לישבע שלא צוהו אבי היתומים, ושלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע, ואם מינוהו בית דין אינו צריך לישבע אלא שלא מצא בין שטרותיו ששטר זה פרוע.

 

סעיף ז

אם יש לקטן אחים גדולים, אין צריך להמתין עד שיגדיל הקטן, אלא הם נשבעים וגובים הכל, ונותנין לקטן חלקו, ואם מת הקטן, נשבעים הם ונוטלים חלקו וחלקם.

 

סעיף ח

אם אחד מהיורשים אומר אמר לי אבא שהשטר פרוע, והאחרים אומרים לא פקדנו, אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר פרוע, הוא נאמן על כולם, במיגו שאם היה רוצה היה שורפו, ואם לאו, אינו נאמן אלא על חלקו בלבד, ויש מי שאומר שאפילו השטר יוצא מתחת יד זה שאומר פרוע, הוא אינו נאמן אלא על חלקו.

 

סעיף ט

כל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כשבאים ליפרע ממנו, כך יש להם עם יורשי הלוה אם מת ובאים ליפרע מהם, אלא שכשטוענים עם יורשי הלוה צריכין גם כן לישבע שלא נפרעו הם עצמם מאביהם, ואם טענו יתמי הלוה אמר לנו אבא פרעתי לאביהם אין עליהם שבועה שלא נפרעו הם בעצמם.

 

סעיף י

מתו היורשים שהיה להם לישבע שבועת היורשים, יש אומרים שאין יורשיהם נשבעים ונוטלים, ויש אומרים שגם הם נשבעים שלא פקדנו אבא ולא אבא דאבא ונוטלים.

 

סעיף יא

במה דברים אמורים, שיורשי המלוה נשבעים ונוטלים מיורשי הלוה, כשמת מלוה ואחר כך מת לוה. אבל מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת המלוה אין היורשים, בין שהם בנים או אחים או שאר יורשים, נוטלים כלום אפילו בשבועה, שהרי כבר נתחייב המלוה שבועה ליורשי הלוה, כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים.

הגה: ואפילו נשבע המלוה כבר, לא מהני, אם יש לחוש שנפרע אחר השבועה (תשובת הרא"ש כ פ"ו סימן ג'), ואין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה, ואם עבר הדיין והשביע יורשי המלוה וגבו חובם, אין מוציאים מידם. וכן אם קדמו יורשי המלוה ותפסו, אין מוציאין מידם. לפיכך שטר חוב של יתומים הבאים ליפרע מהיתומים שמת אביהם הלוה תחילה, אין קורעין אותו ואין מגבין בו.

הגה: ודוקא האפוטרופוס, אבל הבית דין שבא לפניהם לדין ובא השטר לידם, ודאי קורעין אותו מאחר שפסקו שלא לגבות בו. מיהו אם לא קרעוהו, ובא אחר כך לבית דין אחר וגבו בו. מה שעשו עשוי (טור סכ"ו בשם הרמ"ה). ואפילו היה שם ערב ומת הלוה תחלה, לא יפרעו יורשי המלוה מהערב אם הניח הלוה נכסים, שאם יפרעו מהערב, הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי לוה, כיון שהניח להם אביהם נכסים, ואין חילוק בין ערב לקבלן בזה, (ויש אומרים דאם הערב הוא היורש בעצמו, גובה ממנו) (מהרי"ק שורש צ"א).

 

סעיף יב

אם היה השטר משכונא והיה אביהם מוחזק בה, גובה בלא שבועה, לפיכך אם מת גם יורשים גובים.

 

סעיף יג

במה דברים אמורים, שאין היורשין נוטלין כשמת לוה בחיי מלוה, כשאין נאמנות בשטר, אבל אם יש נאמנות בשטר, אם האמין לוה למלוה עליו ועל באי כחו, נשבעים יורשים ונוטלים, שהרי אביהם לא היה צריך לישבע לא ללוה ולא ליורשים. ואם האמין גם לבני המלוה, נוטלים בלא שבועה (הרא"ש בתשו' כלל ע"ט ע"א סי' ד') אף אם המלוה נתחייב ללוה שבועה על עסק תביעה אחרת.

 

סעיף יד

זה שאמרנו בדין זה אין אדם מוריש שבועה לבניו, אין דנין מדין זה לכל הדומה לו, אלא הרי הפוגם שטרו ומת, אף על פי שאינו גובה אלא בשבועה, הרי בניו נשבעים: שלא פקדנו אבא על ידי אחר ולא אמר לנו בפיו ולא מצינו בין שטרותיו של אבא שכל שטר זה פרוע, וגובים שאר השטר, בין מהלוה בין מיורשיו. וכגון שלא מת הלוה קודם מלוה, וכן הבא ליפרע שלא בפני בעל דין, או מהלקוחות, או עד אחד מעיד שהוא פרוע, ומת קודם שנשבע, ובחיי הלוה, יורשים נשבעים שבועת היורשים, ונוטלים. ואם שני עדים מעידים שקצתו פרוע, נשבעים: שלא פקדנו שיש ממנו פרוע יותר ממה שהעדים מעידים. ודוקא בכהאי גוונא, דנקיטי שטרא, נשבעים ונוטלים. אבל שכיר ונגזל שאין להם שטר, וכן שבועת היסת שנהפכה לתובע ומת, אין היורשים נשבעים ונוטלים.

 

סעיף טו

מלוה או יורשיו שבאו לגבות מיורשי הלוה, וטענו: אמר לנו אבא: לא לויתי שטר זה מעולם, הרי המלוה או יורשיו גובים בלא שבועה, ואפילו מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה, ואפילו האמין המלוה ללוה לומר: פרעתי.

 

סעיף טז

יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו, ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו, אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים, שמא שובר זה מזוייף הוא ולפיכך לא הוציאו הלוה בחיי אביו. ואפילו יש עדים שמעידים שזוכרים הפרעון, אין עדותם עדות, לפי שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. ואפילו מתקיים השובר בחותמיו, ואפילו מפי עדים שאמרו: אנו חתמנוהו ונקב יש בו בצד אות פלונית, אין מקבלין מהם, לפי שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין.

 

סעיף יז

אין נפרעים מנכסי יורשים, אפילו גדולים, אלא בשבועה. ואם נפרע שלא בשבועה, מנדין אותו עד שישבע.

 

סעיף יח

אין נפרעים מנכסי יורשים, אפילו גדולים, אלא מהזיבורית, ואפילו התנה שיגבה עידית או בינונית, לא מהני תנאה גבייהו. ואם כתב בפירוש שיגבה עידית או בינונית ממנו או מיורשי, מהני תנאה.

 

סעיף יט

והא דאמרינן דגובה מהזיבורית, דוקא כשהיה עושה פירות יותר על עבודתה, שאם לא כן אין שם קרקע עליה אלא ארץ גזירה.

 

סעיף כ

אם תפס בעל חוב בינונית בחיי אביהם, כגון שלוה מאביהם מנה והוא לוה מאביהם מנה, ויש ליתומים זיבורית ולו יש בינונית, ובאים ליטול ממנו בינונית בחובם וליתן לו זיבורית בחובו, הרי הוא מעכב בינונית שלו בחובו, אבל אם היתה תפיסתו אחרי מות אביהם, כגון שקנה הוא בינונית שלו אחרי מות אביהם, לא מהניא תפיסה.

 

סעיף כא

אם הניזק בא לגבות נזקו, אם הם קטנים אינו גובה אלא מהזיבורית, ואם הם גדולים, גובה כדינו מהעידית.