לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קטו: דין הפירות והשבח בטורף מלוקח ויתומים

סימן קטו: דין הפירות והשבח בטורף מלוקח ויתומים

 סעיף א

כשבא בעל חוב לטרוף מהלוקח, אם כתב לו הלוה דאקנה, טורף גם כן השבח שהשביח השדה, בין שבח ששבחו הנכסים מאליהם כגון שעלו בו אילנות או נתייקרה, בין שבח שהשביחו מחמת הוצאה, אלא שאם שבחו מאליהם טורף כל השבח.

הגה: ויש אומרים דבכל ענין אינו גובה רק חצי השבח (טור בשם הרא"ש והמגיד פכ"א דמלוה), וכן נראה לי עיקר, מיהו אם כתב ללוקח בהדיא שלא יגבה מדאקנה אין ללוקח בשבח כלום (הרא"ש פ"ק דמציעא), ואם השביחו מחמת הוצאה, טורף חצי השבח היתר על ההוצאה.

הגה: ויש אומרים דאין הבעל חוב נותן לו הוצאה כלל, דהחוב שלו נגד הקרן עם השבח (טור בשם הרא"ש ועיין בב"י), וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי המוכר, אף מהמשועבדים שמכר או נתן מאחר זמן שמכר לו השדה, אבל השבח שטרף ממנו בעל חוב אינו גובה אותו מנכסי המוכר אלא מבני חורין, וכל זה לא מיירי אלא בשבח ששבחו הנכסים בעודו המוכר חי, אבל אם שבחו הנכסים לאחר מיתת המוכר אין לבעל חוב לו כלום ונשאר כולו ללוקח (נ"י פ"ק דמציעא), וכל הפירות שאכל הלוקח אינם נטרפים ממנו אבל כל הפירות המחוברים לקרקע אע"פ שאינם צריכים לקרקע כענבים שהגיעו להבצר, הרי בעל חוב גובה מהם כמו שגובה מן השבח, ואם רוצה הלוקח לסלקו, יכול לסלקו בין מן השדה בין מן השבח אם לא עשאה אפותיקי, אבל אם עשאה אפותיקי מפורש, שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו, אינו יכול לסלקו.

 

סעיף ב

בעל חוב שטורף בחובו מיד הלוקח מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח, רואין הנשאר מהקרקע אם יש בו תועלת ללוקח, כגון שנשאר לו בשדה בית ט' קבין ובגינה בית חצי קב, ישתתפו בה שניהם, ואם לא נשאר לו דבר שאילו יחלק יהיה שם כולו עליו, נותן לו בעל חוב את דמיו.

הגה: אם ירצה הלוקח (טור ס"ז). ויש אומרים שהוא הדין אם לא היה דמי החוב רק נגד הקרן ולא נגד השבח שאז נשאר כל השבח ללוקח, נמי דינא הכי, ודוקא שלא עשאו המוכר אפותיקי, אבל אם עשאו אפותיקי (טור ס"א) גובה בעל חוב אף (כל) השבח רק שנותן ללוקח הוצאותיו, ואם ההוצאה מרובה על השבח אין לו הוצאה רק כדי השבח בלחוד (טור בשם הרא"ש והמגיד פכ"א דמלוה).

 

סעיף ג

כל הדברים לא נאמרו אלא בלוקח, אבל מקבל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום, אלא רואים כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה, ואם שבחה מאליה בעל חוב גובה את כולה.

הגה: ויש אומרים דאפילו השבח דממילא נמי לא טריף (טור בשם הרז"ה והרא"ש) אלא אם כן עשאו אפותיקי שדינו כמו ביתומים שיתבאר בסמוך (המגיד פרק כ"א). ואם קבל הנותן אחריות המתנה הרי בעל חוב גובה ממנה כדרך שגובה מהלוקח.

הגה: ולוקח שפירש בהדיא שאין לו אחריות על המוכר דינו כמקבל מתנה (המגיד פכ"א).

 

סעיף ד

וכן יתומים שהשביחו הנכסים אין בעל חוב גובה מהשבח כלום, אבל אם שבחו נכסים מאליהם גובה את השבח כולו.

הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאינו גובה מיתומים כמו במתנה אלא אם כן עשאה אפותיקי דאז גובה גם השבח (טור).

 

סעיף ה

(מכאן עד סוף הסי' הכל לשון רמב"ם ס"פ כ"א מהל' מלוה) בעל חוב שבא לטרוף מהיתומים שבח שמחמת הוצאה, יתומים אומרים: אנו השבחנו, ובעל חוב אומר: שמא אביכם השביח על היתומים להביא ראיה.

הגה: ויש אומרים דאם לא עשאה אפותיקי עליו להביא ראיה (טור).

 

סעיף ו

הביאו היתומים ראיה שהם השביחו, שמין להם השבח וההוצאה ונוטלים הפחות שבשניהם ומעלה אותו בדמים, במה דברים אמורים, בשעשה שדה זו אפותיקי.

הגה: ויש אומרים דזה דוקא כשלא היה החוב נגד הקרן והשבח, אבל אם היה נגד שניהם, נוטל הכל ואינו נותן לו ההוצאה כלל (טור), אבל אם לא עשאה אפותיקי אם רצו היתומים לסלק בעל חוב בדמים מסלקין אותו ואם רצו נוטלים מהקרקע שיעור שבח שלהם.