לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן צז: להלוות לעני ושלא לנגשו, ושלא לחבול כלי או"נ ואלמנה, והשבת העבוט, ודין הסידור

סימן צז: להלוות לעני ושלא לנגשו, ושלא לחבול כלי או"נ ואלמנה, והשבת העבוט, ודין הסידור

 סעיף א

מצות עשה להלוות לעניי ישראל, והוא מצוה גדולה יותר מהצדקה, וקרובו עני קודם לעניים אחרים, ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת, ואפילו עשיר שצריך להלוות מצוה להלוותו לפי שעה ולהנהותו אף בדברים וליעצו עצה ההוגנת לו.

 

סעיף ב

אסור לנגוש את הלוה לפרוע, כשיודע שאין לו, ואפילו להראות לו אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע.

 

סעיף ג

אסור ללוה לכבוש ממון חברו ולומר לו לך ושוב ומחר אתן ויש אתו.

 

סעיף ד

אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו, ואם עושה כן נקרא רשע, וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה זו מוטב שלא להלוותו ממה שילווהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה.

 

סעיף ה

אם בא המלוה לבית דין למשכן ללוה או ליפרע ממנו, יש לבית דין לעשות לו דין, ולא יאמרו פלוני עני ואין לו ופלוני עשיר ואין צריך לו, אלא אין מרחמים בדין.

 

סעיף ו

אם בא למשכנו שלא בשעת הלואתו, לא ימשכננו הוא בעצמו שאם משכנו הוא בעצמו עובר בלאו (וע"ל סימן ד), אלא בית דין ישלחו לו שלוחם ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו.

הגה: ואפילו אם בקש המלוה להכנס לבית הלוה ולכתוב כל מה שבביתו, אין בית דין נזקקין לו ליכנס לביתו כלל (ב"י סימן צט בשם הרשב"א), אלא אם ימצא לו דבר בחוץ יקחנו. ויש לשליח בית דין ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה, ואפילו בחוץ לא ימשכננו שלא בשעת הלואה דבר שעושים בו אוכל נפש, כמו רחיים ורכב של יד שהם מטלטלים, אבל בתי רחיים של מים הרי הם כקרקע, ולא שייך ביה משכון, אלא גוביינא כשאר קרקעות, שאין בית דין ממשכנין ליקח קרקע למשכון, ומכל מקום אם המלוה עצמו נכנס לבית הרחיים ונטל רחיים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים, כבר נעשו מטלטלים, ויש להם דין כלי אוכל נפש, ומחזיר אותם בשעת מלאכה.

 

סעיף ז

אם ראו בית דין שתולש רחיים התחתונה וכיו"ב ממקום חיבורה להבריח מבעל חוב, וכן אם הוא עוקר נטיעות וסותר בנין הבתים להבריח מבעל חוב, בית דין מגבין לו מהם לשעתו.

 

סעיף ח

כלים שעושים בהם אוכל נפש שאמרו, היינו שעושים בו אוכל נפש ממש, כגון הרחים והעריבות ויורות שמבשלים בהם, וסכין של שחיטה וכיוצא בהם, ואם חבל, מחזיר על כרחו.

הגה: אבל שאר כלי אומנות, כגון זוג של ספרים ופרות החורשות, מותר למשכנם (טור בשם ר"י והרא"ש).

 

סעיף ט

היו לו חמשה רחיים, אינו רשאי למשכן אפילו אחת מהן, ואם אינו עושה מלאכה אלא באחד מהן מותר למשכן השאר.

 

סעיף י

חבל כלים הרבה של אוכל נפש, חייב על כל כלי וכלי. ואפילו שני כלים המחוברים יחד לעשות בהם מלאכה אחת, כמו המספרים שגוזזים בהם (ירק), זה עובר בשני לאוין.

 

סעיף יא

אוכל נפש, מותר למשכנו ובלבד שישאיר לו הסידור שמסדרין לו.

 

סעיף יב

אם הוא בעצמו משכנו, חייב להחזיר לו, אלא אם כן הממשכן גזבר הקדש או גזבר עניים.

הגה: והיינו דוקא כלי אוכל נפש, (דהוי) כמו השליח בית דין, אבל אם משכנו המלוה שאר דברים, אף על גב דעובר בלאו, מכל מקום מה שעשה עשוי ואין צריך להחזיר לו עד שישלם לו (ב"י בשם הרשב"א).

 

סעיף יג

אם מדעתו מסר למלוה או לשליח בית דין כלים שעושים בהן אוכל נפש, מותר לקחתם.

 

סעיף יד

אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה, ואפילו שליח בית דין, ואם עבר וחבל בגד אלמנה, מחזירין ממנו בעל כרחו, ואם תודה תשלם, ואם תכפור, תשבע. אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר, לוקה. במה דברים אמורים, שאסור למשכנו הוא בעצמו, ושאסור ליכנס לביתו למשכנו אפילו שליח בית דין, למלוה, אבל לערב, מותר למשכן בזרוע שלא ע"פ בית דין, וליכנס לביתו ליטול המשכון. (ויש אומרים דמכל מקום לענין שלא למשכן כלי אוכל נפש אין חלוק בין ערב ללוה) (טור בשם הרמ"ה), אלא אם כן הוא ערב קבלן, שאז דינו כלוה. וכן מי שיש לו שכר אצל חברו, בין שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו, מותר למשכנו שלא על פי בית דין, וליכנס לביתו למשכנו, ואם זקף עליו השכר בהלוואה אסור.

 

סעיף טו

יש מי שאומר שאין שליח בית דין אסור ליכנס לביתו למשכנו, אלא במשכנו להיות בטוח ממעותיו, ולא הגיע זמן הפרעון, אבל כשהגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, וזה אינו רוצה לפורעו, והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחם, שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו, ויפרע לזה חובו, שפריעת בעל חוב מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה. אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע. ואפילו התנה על עצמו שיתפוס המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לא לאסרו ולא להשתעבד בו.

הגה: ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו, ואינו רוצה לשלם, בית דין חובשין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם (ד"ע באגודה פרק כל כתבי וריב"ש סימן תפ"ד וכמ"ש הטור), ויש אומרים דאפילו אם אין לו לשלם, אם נשבע להיות חבוש עד שישלם, צריך לקיים שבועתו (ריב"ש סימן תפד), ועיין לקמן סוף הסימן.

 

סעיף טז

אחד הממשכן את חברו בבית דין, ואחד שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה, אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו, הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו. מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו, ואת המחרישה ביום כדי לעשות בה מלאכתו, אם כן מה מועיל לו המשכון, כדי שלא ישמיט החוב בשביעית, ולא יעשה מטלטלים אצל בניו, אלא יפרע מהמשכון אחר שמת הלוה, במה דברים אמורים, כשמשכנו שלא בשעת הלואתו. אבל אם משכנו בשעת הלואתו, אינו חייב להחזיר לו.

הגה: מצות השבת העבוט הוא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה, ולכן אין בית דין של מטה מחויבין לכוף עליה, אבל אם רוצים לכוף הרשות בידם (תשובת הרמב"ן סימן פ"ה), ועיין ביו"ד רי"ס ר"מ.

 

סעיף יז

שליח בית דין שבא למשכן לא ימשכן דברים שאי אפשר ליתן אותם משכון, כגון בגד שעליו וכלי שאוכל בו וכיוצא באלו, ומניח מטה לישב עליה ומטה ומצע הראויים לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו, וכל הנמצא בידו חוץ מאלו, יש לו למשכנו, ויחזיר לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה, וכן מחזיר לו כלי אומנות ביום.

 

סעיף יח

היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. עד מתי הוא חייב להחזיר ולוקח עד לעולם, ואם היה המשכון מדברים שאין צריך להם, ואין מניחים אותה ללוה, הרי זה מניחו אצלו עד שלשים יום ומשלשים יום ואילך מוכרו בבית דין.

 

סעיף יט

אם מת הלוה אחר שהשיב לו המשכון, שומטו מעל בניו ואינו מחזיר.

 

סעיף כ

אפילו הוא עשיר הרבה בקרקעות, ואין לו מטלטלים אלא אלו שמשכן, צריך להחזירם לו, אבל אם יש לו מטלטלים אחרים, שאין צריך לאלו, אין צריך להחזיר לו.

 

סעיף כא

כשמחזיר המשכון צריך להחזיר לו בעדים ולהתרות בו: אל תחזירהו לי אלא בפני עדים.

הגה: שאם לא כן היה נאמן לומר החזרתי או פרעתי, במיגו דהחזרתי (טור בשם ר"י ברצלוני), ובלבד שלא יהיה תוך זמנו (ב"י בשם התרומות), (וכמו שנתבאר לעיל סימן ע"ח).

 

סעיף כב

אינו יכול למכרו לעולם, כיון שלקחו בתורת משכון אם (לא) שיחזירנו לו על מנת שלא לחזור לקחתו בתורת משכון, ומחזיר לו הכר אפילו ביום, ומחרישה אפילו בלילה, ובא לבית דין ומגבין לו חובו.

 

סעיף כג

(כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו) (טור) מסדרין לבעל חוב. כיצד, אומרים ללוה: הבא המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת, (ואפי' כלי אוכל נפש) (נ"י סו"פ המקבל) ונותנין לו מהכל מזון ל' יום, (כבינוני שבעיר, אע"פ שאכל תחילה כעני) (נ"י פ' הנ"ל), וכסות י"ב חודש, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע (ושאר צרכי המטה) (טור) הראוים לו לישן עליהם, ואם היה עני, מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלום באלו לאשתו ובניו, אע"פ שהם קטנים שהוא חייב במזונותיהם, ונותנים לו סנדלו ותפיליו. היה אומן, נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין (פי' רש"י דולרייד (בלע"ז) קטנה ומחלק בה את הנסרים) ושתי מגרות, היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, נותנין לו שנים מן המרובה, וכל שיש לו מהמועט, ואין לוקחים לו כלים מדמי המרובה. היה איכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן, אין נותנין לו ספינתו, אע"פ שאין לו מזונות (אלא) מאלו, אין אלו כלים, אלא נכסים, וימכרו עם שאר המטלטלים בבית דין, וינתנו לבעל חובו. ואפי' אם הוא ת"ח ותורתו אומנותו אין מניחים לו ספריו, ואפי' ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם, והוא הדין למקומות ביהכנ"ס שהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו.

 

סעיף כד

אין צריך לומר שלא תטול אשתו ממזונותיה להבא, אלא אפילו תפסה מנכסי בעלה, כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסיו שתזון מהם, מוציאין מידה ונותנים למלוה, שאין לאשה מזונות, לא מקרקעי ולא מטלטלי, עד שיפרע המלוה, אפי' היתה קודמת ואפי' הלך בעלה למדינת הים ולוותה בשטר ואכלה, אע"פ שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר, אין הלואת המזונות נגבת עד שיפרע בעל השטר תחלה, ואם המלוה שעל הבעל היתה ע"פ, והיא לותה לצורך מזונותיה על פה או בשטר, איזה מהם שיבוא לגבות תחלה קודם, ואם באו שניהם כא', חולקין.

הגה: מיהו אם מעות נדוניא עדיין בידה או ברשות אביה, יכולה לתפשן למזונותיה (מרדכי ס"פ אע"פ). היה חייב לעכו"ם ותבעוהו בדיני עכו"ם, ובאתה אשה עם כתובתה וסלקה העכו"ם בעלי חובות, כי כן הוא בדיניהם להגבות לאשה נדונייתה תחלה, ובא אחר כך מלוה ישראל לתבוע חובו ולהוציא מיד האשה מה שגבתה בדיני עכו"ם, הדין עם המלוה, דהרי הכתובה והנדונייא לא נתנו לגבות מחיים (רבנו ירוחם נתיב כ"ג ח"י) (וכמו שנתבאר באבן העזר סימן צ"ג) .

 

סעיף כה

אין בעל חוב גובה מכסות אשתו ובניו של לוה, ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן, אף על פי שעדיין לא לבשו אותם, ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן, ולא מספרים שקנה לבניו ללמוד בהם, אלא הרי אלו שלהם.

 

סעיף כו

במה דברים אמורים, בכלי חול, אבל בגדי שבת ומועד, גובה אותם בעל חוב, (ויש חולקים), ואין צריך לומר אם היו בהם טבעות וכלי זהב וכסף שהכל לבעל חוב, והוא שקנה לה הבעל, אבל מה שהכניסה לו בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, אין בעל חוב גובה ממנו, אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא או ממה שפסק הבעל לה בשעת נישואין. ואם אינו ידוע, היא נאמנת בבגדים ותכשיטים שדרך האשה להכניס לבעלה. אם הכניסה לו מעות בנדוניא בעל חוב גובה מהם.

הגה: ויש אומרים דמכל מקום אם עדיין הנדוניא ברשותו או ברשות אביה, אין בעל חוב גובה מהן, ואפילו נשבה בעלה ופדאוהו, אין חוזרין וגובין מאלו הנכסים (מרדכי ס"פ אע"פ).

 

סעיף כז

אין חילוק בעניין סידור, בין מקרקעי למטלטלי, ואם אין לו אלא קרקעות, מניחים לו לצורך כל הדברים האמורים.

 

סעיף כח

התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה, תנאו קיים. אבל במה ששעבד לו כל נכסיו, אין בזה תנאי לבטל הסידור, שלא היה בדעתו אלא על הנכסים הראויים לו על פי התורה, עד שיזכור בהדיא תנאי הסדור, ואפילו כתב מגלימא דאכתפאי לא אמר אלא על איצטלא (פירוש: תרגום אדרת שנער איצטלא בבלאה), בת מאה זוז שאינה כסות הראויה לו, שמוכרו ויתנו לו כסות הראויה לו, ואם אמר על מנת שלא יהא בחוב זה דין סדור, אינו מועיל, דהוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, כמו על מנת שלא תהא שביעית משמטתו.

 

סעיף כט

יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה, כגון שכירותו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן, אם לא זקפן עליו במלוה, וכן כשבא ליפרע מערב שאינו קבלן. ויש אומרים שגם באלו מסדרין.

 

סעיף ל

הא דמסדרין דוקא כשלא נשבע לפרוע. אבל אם נשבע לפרוע, אין מסדרין לו, והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו, ואפילו חלוק ומכנסים ואבנט, לפרוע לבעל חובו, ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו. (ועיין לעיל סימן זה סט"ו ועיין לעיל סימן עג, בדין מי שנשבע לשלם חברו).