לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן צט: כיצד משביעין ללוה אם יש לו, ומחרימים מי שיודע לו נכסים ואם הוא כשר או רמאי ואם נתן שלו במתנה

סימן צט: כיצד משביעין ללוה אם יש לו, ומחרימים מי שיודע לו נכסים ואם הוא כשר או רמאי ואם נתן שלו במתנה

 סעיף א

לא היה לו שום טענה כנגד השטר, אלא שאומר שאין לו במה לפרוע, אם לא נמצא ללוה כלום יתר על מה שמסדרין לו, התקינו הגאונים שמשביעין את הלוה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יותר על שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר, וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראויה לו, לא אכילת הזוללים והסובאים או בני מלכים, ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו, וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו.

הגה: לא נשבע להבא ליתן לו כל מה שתשיג ידו, יוכל להשביע כל שלשים יום שאין לו (טור ס"ב). ומחרימין תחלה על מי שיודע לפלוני נכסים גלויים או טמונים ולא יודיע לבית דין, ואם יש לו בעלי חובות הרבה, אין צריך לישבע שבועה זו לכל אחד ואחד, אלא שבועה אחת לכולם. ואם נראה לו ממון (קודם שנשבע או) (טור ס"ט) אחר שנשבע שבועה זו, (או שהיו שטרי חובות כתובים על שמו בידו) (תשובת הרשב"א בב"י ריש סי' צ"ח) ואמר של אחרים הם (או שאמר יחדתים לאחרים שאני חייב להם) (תשובת הרא"ש כלל ע"ט סימן י"א), או עסק הוא בידי, אין שומעין לו עד שיביא ראיה.

הגה: ואע"פ שיש לו מיגו שהיה יכול להחזירם או לומר לא היו דברים מעולם, אינו נאמן, דהוי מיגו במקום חזקה, דכל שנמצא ביד אדם בחזקת שהוא שלו (המגיד פרק א' דמלוה), ויש חולקין בזה (תשובת הרא"ש כלל ע"ט סימן י"א וכל מקום מתשובת רשב"א שכתב ב"י סוף סימן מ"ז), מיהו אם ידוע שיש לו עיסקא מאחרים, נאמן לומר על מעות שבידו: אלו מעסק פלוני הם, במיגו שהיה נותנן לו.

 

סעיף ב

ראובן השביע לשמעון שבועה זו כתקנת הגאונים, ולא השביעו להבא, ואחר כך תבעו לוי ששטרו מאוחר, והשביעו להבא מה שירויח יותר על הוצאתו שיתן לו, אם לא שנשבע היו חולקים, וכיון שנשבע לתתו ללוי צריך לקיים שבועתו, כך כתב (הטור) בשם הרא"ש, ולי נראה שבית דין יכופו ללוי ליתן החצי לראובן (וע"ל סימן קד סעיף א שכתבתי כסברת הרא"ש.

 

סעיף ג

ראובן נתן חפץ לשמעון למכור, ובא לוי בעל חוב של שמעון ולקחו בחובו, אם ידוע בעדים שחפץ זה של ראובן, צריך להחזיר לו. אבל אם אינו ידוע בעדים, אע"פ ששמעון מודה שהוא של ראובן, אין מוציאין מלוי, ואם יטעון ראובן ללוי: אתה יודע שזה החפץ שלי, צריך לישבע היסת (תשו' הרא"ש מצאתיה בכלל ק"ה סוף סימן ב'), ואם שמעון הוא סרסור, החפצים הנמצאים בביתו שהוא רגיל למכרם, אינם בחזקת שלו שימשכנם בעל חובו, (והסרסור או בעל החפץ נאמנים בשבועה) (טור והוא בתשו' הרא"ש שם), וכן אם מצא בבית בעל חובו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ובא אחד ואמר שהשאילם או השכירם לו ויש לו שני עדים שהיו שלו, נאמן, ולא יוכל בעל חובו למשכנם בחובו.

 

סעיף ד

מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום, והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו, או כדי שילך וילוה מהעכו"ם או שיקח נכסי אשתו ויתן לו עד שינצל משבועה זו, אסור לדיין להשביעו שבועה זו, ואם השביעו ביטל, לא תעשה של תורה לא תהיה לו כנושה, ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטורדו.

הגה: ועיין ביו"ד סוף סימן רנ"ג דין עני שקבץ ממון בשטר קבוץ אם צריך לשלם לבעל חוב.

 

סעיף ה

מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלים במשאו ומתנו, והרי הוא אמוד שיש לו ממון, וטוען שאין לו כלום והרי הוא רץ להשבע, אין להשביעו.

הגה: ויש לדיין לנדותו או לכופו עד שיפרע (טור ורמב"ם פ"ב דמלוה), ועיין צ"ז סעיף ט"ו.

 

סעיף ו

החייב לחברו, ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו היא מלוה על פה, ממקבל המתנה, וישבע מקבל המתנה על דעת בית דין בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן, ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל מה שקבל מראובן. אבל אם הרויח כלום בסחורה או בריבית באותה מתנה, אין בית דין מגבין לו מהריוח, דאפילו מקרקעי המשועבדים למלוה אם אכל לוקח או מקבל מתנה הפירות כמה שנים בא בעל חוב וגובה הקרקע כמו שהוא, ואינו מוציא מידם הפירות שאכלו.

הגה: מיהו אם נראה לבית דין שלא כיונו לערמה, רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהיתה כוונתו להבריח (ב"י בשם רשב"א ותוספות ואשירי ומרדכי פרק האשה שנפלו).

 

סעיף ז

הכותב כל נכסיו לאחר ואחר כך לוה מאחרים, ובבוא המלוה לגבות חובו מצוה להוציא שטר מתנה שקדם לשטר החוב, והכל רואים שאע"פ שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו, ולא נתכוין אלא להבריח מבעל חוב שלא ימצאו ממה לגבות, ויאכל ממון אחרים, המתנה בטלה וגובה בעל חוב ממנה, אע"פ שקדמה להלואה.

 

סעיף ח

מי שקנה קרקע והתנה בשעת הקניין שלא יהא לאשתו שעבוד כתובתה עליו, או שקנה קרקע וצוה לכתוב השטר בשם אחיו, כדי להפקיע ממנו שעבוד כתובתה, לא הועיל כלום, ואשתו גובה כתובתה מאותם קרקעות.

הגה: דכל מי שבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ובתחבולה, וכל שכן לגזול של חברו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו, אע"פ שאין כאן ראייה רק אומדנות המוכיחות היטב (טור בשם תשובת הרא"ש).