לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן שעה: היורד לשדה חברו או לתוך חורבתו ונטעו או בנאו

סימן שעה: היורד לשדה חברו או לתוך חורבתו ונטעו או בנאו

סעיף א

היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה, ואם אינה עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה.

הגה: סתם כרם עשוי ליטע (ריב"ש סי' תתקט"ו). העושה טובה לחברו שלא ברשות, עיין לעיל (סימן רס"ד), וכן הלומד עם בן חברו בלא דעת האב, עיין לעיל (סימן שנ"ו ס"א).

 

סעיף ב

אמר ליה בעל השדה עקור אילנך ולך, שומעין לו. אבל אם אמר הנוטע: הריני עוקר אילני, אין שומעין לו, מפני שמכחיש הארץ.

 

סעיף ג

היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטע או בנה, ואח"כ בא בעל השדה והשלים הבנין, או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראה שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר, שמין וידו על העליונה.

הגה: מיהו אם אמר ליה: תחילה עקור אילנך ולך, יכול בעל האילן לעשות, אע"פ שחוזר בעל השדה אח"כ (נימוקי-יוסף פרק השואל).

 

סעיף ד

היורד לשדה חברו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה, ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח. (ואם בעל השדה הוא עצמו אריס, חזר להיות דינו כאינו עשוי ליטע, רק ששמין כמה רוצה ליתן שלא יצטרך לטרוח בעצמו) (נימוקי-יוסף פרק האשה שנפלו).

 

סעיף ה

בעל בנכסי מלוג אשתו קטנה, והשותף בשדה שיש לו חלק בה, כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה. (ועיין לעיל סוף סימן קעח וסוף סימן ת"ד).

 

סעיף ו

היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה, ואם אמר בעל הבנין: עצי ואבני אני נוטל, שומעין לו. אמר ליה בעל הקרקע: טול מה שבנית, שומעין לו.

הגה: ודווקא אם החורבה אינה עשויה לבנות, אבל אם עשויה לבנות, או במקום שסתם חורבה עומדת לבנות, דינו כמו חצירות, שיתבאר בסמוך (ב"י בשם תלמידי הרשב"א והרמב"ם פ"ו דגזילה ומרדכי פרק השואל).

 

סעיף ז

החצרות הרי הם ראויים לבנין ולהוסיף בהם בתים ועליות. ולפיכך, הבונה בחצר חברו הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע, ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בנין זה לבנותו, והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום.

הגה: ולא יוכל הבונה לומר בנייני אני נוטל. השכירה הבונה לאחרים וקיבל שכר, מנכין לו מהוצאותיו, אף על גב דלא עביד למיגר (רשב"א ונ"י פרק השואל), ואם דר בה הבונה, אם חסר לבעל הקרקע דבר מועט, צריך ליתן לו כל מה שנהנה כמו שנתבאר לעיל סי' שס"ג (מישרים נל"א ח"ב). ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר, ובא שמעון ודר בו והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה וסיידו וכיירו כל מה שהיה לצורך שלא יפול, צריך ראובן להחזיר לשמעון, אבל אין צריך ליתן לו מה שסיידו וכיירו כי יוכל לומר: איני צריך לזה, וכשיתן ראובן מה שחייב ליתן לשמעון, יצא מן הבית (טור סעיף ח בשם הרא"ש).

 

סעיף ח

כל מי ששמין לו בין שהיתה ידו על העליונה בין שהיתה ידו על התחתונה, אינו נוטל כלום עד שישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא. ואם אמר: יבואו הדיינים לשון הטור הבנאים ויעשו שומת ההוצאה והרי היא גלויה לעיניהם, וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשעורים, שומעין לו ונוטל בלא שבועה. וכן זה שנוטל השבח בלבד, והיתה ידו על העליונה, אינו צריך שבועה.

 

סעיף ט

כל ששמין לו ונוטל שטען בעל השדה ואמר: נתתי, והיורד אומר: לא נטלתי, היורד נאמן, ונשבע שלא נטל כלום, ונוטל, שהרי אומרים לבעל השדה: עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן היאך נתת. אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה: תן לו ואמר: נתתי, אע"פ שעדיין לא נשבע היורד, הרי בעל השדה נאמן, וישבע היסת שנתן, ויפטר, שהקרקע בחזקת בעליה.