לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן לט: כותבין שטר ללוה בלא מלוה ועל איזה הודאה כותבין

סימן לט: כותבין שטר ללוה בלא מלוה ועל איזה הודאה כותבין

 סעיף א

המלוה את חברו בעדים או שהודה בפני עדים שהוא חייב לו, נקרא מלוה על פה ואינו גובה מהמשועבדים, והמלוה את חברו בשטר, (גובה מן המשועבדים) אפילו לא כתב אחריות, דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא. ואם יש עדים שקנו מידו, אפילו לא נכתב, גובה ממשעבדי.

הגה: (וע"ל סימן ס"א סעיף ב' וסעיף י' איזה מקרי שטר וע"ל ריש סי' רכ"ה מדין אחריות טעות סופר).

 

סעיף ב

המלוה את חברו בעדים אין כותבין עדותן ונותנין למלוה, שלא יחזירו למלוה על פה מלוה בשטר, עד שיאמר להן הלוה: כתבו שטר וחתמו ותנו לו, ואע"פ שאמר להם כן, צריכים להמלך בו אחר שחתמו בשטר, ואח"כ נותנים השטר ביד המלוה, ויש אומרים שאינם צריכים להמלך בו.

 

סעיף ג

במה דברים אמורים, בשלא קנו מידו אבל אם קנו מידו שהוא חייב לו מנה, הרי אלו כותבים ונותנים אע"פ שלא אמר להם: כתבו, שסתם קנין לכתיבה עומד. ואפילו נשתהא זמן מרובה ואחר כך בא המלוה ותבעם שיכתבו לו, הרי אלו יכתבו ויתנו, ואין צריכין לחוש שמא פרע, וכותבים זמן הקנין, או יכתבו: שטרא דנא איחרנוהו וכתבנוהו, ואפילו מת הלוה קודם כתיבת השטר, אפילו קבע לו זמן ועבר הזמן, יכולים לכתבו אחר מותו, וכן אם מת המלוה, ובאו יורשיו לעדים שיכתבו להם השטר, כותבים להם. ויש חולקים ואומרים דאי משך מילתא טפי משלשים יום, אין כותבים, ואם קבע לו זמן לפרעון, אין כותבין אחר אותו זמן, דחיישינן שמא פרע.

הגה: וכל שלא אמר כתבו וחתמו אע"פ שכתבו בשטר, אינו אלא כפנקס בעלמא (תשובת רשב"א סי' אלף רי"א), מיהו יש אומרים דאם נתקיים דנין על פיו (וע"ל סי' מ"ו סעיף י'), והא דבעינן דצריך לומר כתבו וחתמו היינו כשמתחייב עצמו אבל כשמוחל דבר לחברו או פטרו אין צריך (וע"ל סימן פ"א סעיף כ"ט).

 

סעיף ד

אם הלוה מוחה בעדים שלא יכתבו לו שטר, יש אומרים שאין כותבים ואפילו קנו מידו (אף) שלא יוכל למחות בהם מלכתוב, אינו מועיל (וע"ל סי' רמ"ג ס"ז). ואם יאמר המלוה: כיון שאינך רוצה שיכתבו לי שטר תחזיר לי מעותי, שומעין לו. ואם עדיו רוצים לילך למדינת הים, יש מי שאומר שהולך לפני בית דין וכותב לו אבל העדים אין רשאים לכתוב, ויש אומרים שאפי' עומד וצווח: אל תכתבו לו שטר, כותבים על כרחו, אע"פ שאין עדיו רוצים לילך למדינת הים. יש מי שאומר דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשקנו ממנו בפני המלוה, אבל אם קנו ממנו שלא בפני המלוה, אין כותבים (ויש חולקים בזה). (נ"י פ' גט פשוט בשם הרשב"א והרא"ה).

 

סעיף ה

העדים אינם צריכים להיות מזומנים, אבל מכל מקום אין יכולין לכתוב לו שטר כשהזמין אחרים בקניינו, דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, הני מילי דמיחדי ועשאן שלוחים, אבל אם העידו בעל פה, עדותם עדות אם כפר זה בעיקר הדבר, אבל באומר פרעתי נאמן, ואפילו תוך זמנו, משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר, אבל אם לא היה קנין ולא שטר, והעידו שהוא תוך זמן, גובה על פיהם (וע"ל ריש סימן ע').

 

סעיף ו

כל שכתבו וחתמו במקום שלא היה להם לכתוב ולחתום, אין לו דין מלוה בשטר.

 

סעיף ז

כל שלא קנו מידו ואפילו הודה בפני בית דין של שלשה אם לא היו קבועים ולא שלחו לו, אפילו קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם ואמר להם הוו עלי דיינים, אם בא אח"כ התובע ואמר כתבו לי הודאתו, אין כותבין שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר. אבל אם היו בית דין של שלשה יושבים מעצמם במקום הקבוע להם, ובא התובע וקבל לפניהם, ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם, הרי אלו כותבים הודאתו ונותנים לבעל דינו (אפילו לא אמר אתם עדים) (טור); והוא שיהיו בית דין מכירים את שניהם, (רמב"ם) כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר.

 

סעיף ח

במה דברים אמורים, שאין כותבין ההודאות כשלא קנו מידו שהודה לו במטלטלים, אפילו הם בעין ואפילו הם של פקדון, אבל אם הודה בקרקעות אפילו בפני שנים אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו, הרי אלו כותבים ונותנים שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה.

 

סעיף ט

במה דברים אמורים, שכשהודה בבית דין הוא כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבים ונותנים לבעל דינו, כשלא קבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו, כמו שנתבאר, אבל שנים שבאו לדין, ותבע אחד מהם את חברו ואמר ליה: מנה לי בידך, וא"ל הנתבע: הן, בין שאמרו הדיינים: חייב אתה ליתן לו, ובין שאמרו: צא תן לו, ויצא, ואמר פרעתי, נאמן, וישבע היסת שפרעו, לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו, אין כותבין לו שמא פרעו. (ואפילו למאן דאמר שנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין, כמו שיתבאר בסמוך, אפילו הכי אין נותנין לו, שמא כבר פרעו).

 

סעיף י

אם יש בידו פסק דין אין הלוה נאמן לומר פרעתי.

הגה: ואם זה איחר כמה ימים הפסק דין בידו ולא תבעו סברא שפרעו, מדשתק כולי האי, והדיינים יש להם לומר לנתבע שנתנו הפסק דין לתובע ואם לא אמרו לו נאמן לומר פרעתי, ואם שכחו אם אמרו לו, או לא חזקה שכדין עשו ואמרו לו (הגהות מיימוני פ"ז מה' טוען), ויש חולקים ואומרים דבכל ענין נאמן הנתבע לומר פרעתי, נגד פסק דין (טור בשם אבי העזרי ומרדכי פ"ק דב"מ וב"י בשם רש"י, עי' בשו"ת ר' לוי בן חביב סי' ק"ט).

 

סעיף יא

שטר הודאה שיצא ולא היה כתוב בו אמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו הרי זה כשר, שאילו לא אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו, לא היו נותנים. ויש אומרים שהסופרים שבזמן הזה חוששין לענין טריפת לקוחות שמא לא אמר להם.

 

סעיף יב

היה כתוב בשטר הודה בפנינו בבית דין ואין חתומים בו אלא שנים, אם אין כתוב דברים שמשמע מתוכן שהיו שלשה, חוששין שמא שנים היו וטעו (לומר) שהודאה בפני שנים הוי הודאה בבית דין, ולפיכך אין דנין בו דין שטר.

 

סעיף יג

כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, (מיהו אם המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה, אין כותבין בעל כרחו) (תשובת רשב"א סי' אלף ל"ד), ואין כותבין שטר למלוה עד שיהא לוה עמו. ואפילו אומר המלוה לעדים: כתבו השטר וחתמוהו, ויהיה בידכם, ואם יבא הלוה להקנות ממנו תתנוהו לי, ואם לאו, תקרעוהו, אין שומעין לו. במה דברים אמורים, בשטר שיש בו קנין שהרי משעה שקנו מידו נשתעבד נכסיו לו, (או שכתב בשטר בהדיא שהנכסים יהיו משועבדים לו מעכשיו (ר"ן פ"ב דכתובות ונ"י פ"ק דמציעא), אבל שטר שאין בו קנין אפילו מסר מעות ללוה בפנינו, אין כותבין אפילו ללוה, עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה ללוות ממנו בניסן, ולא ילוה ממנו עד תשרי, או (ילוה אבל) לא ימסור לו השטר, ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי.

הגה: אמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו לו, הרי אלו כותבין ונותנין לו ואין נותנין אותו ליד הלוה, אבל אם אמר כתבו ותנו אותו בידי, לא יתנו למלוה ולא יזכה המלוה עד שיצא מתחת יד הלוה (טור).

 

סעיף יד

חייב עצמו לשנים בקנין ואמר לעדים שיכתבו ויתנו בידו וכן עשו, ומסר החייב השטר לאחד מהם, אע"פ שלא ידע האחר מזו המסירה, ואפילו מת ולא ידע, זכה בחלקו, ויגבוהו היתומים.

 

סעיף טו

עדים שראו קטן שקנו מידו, לא יכתבו עליו שטר.

 

סעיף טז

עדים שראו דבר לזכות ראובן ואין זכותו נגמר עד שיביא עדים שראו עוד דבר אחר, אם כותבין העדים ונותנים מה שראו בסימן ר"ה.

 

סעיף יז

לוה שבא לבית דין בשטר חוב שבידו לכפות את המלוה להלוותו עד זמן שקבע, אפילו נתברר שמדעת המלוה נכתב, יכול לחזור בו. (אבל אם אמר להלוות לו על משכון והחזיק במשכון, לא יוכל לחזור בו) (תשובת רשב"א סי' אלף נ"ד), הלוה נותן שכר הסופר, אפילו הוא שטר עיסקא, (ואם המלוה אבד השטר וצריך לכתוב אחר, הוא נותן השכר (נ"י פרק ג"פ והמגיד פכ"ד מהל' מלוה).