לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן מא: דין מי שנמחק או אבד שטר חובו

סימן מא: דין מי שנמחק או אבד שטר חובו

 סעיף א

מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לבית דין, והם עושים לו קיום.

הגה: ויש אומרים אפילו נמחק לגמרי, מאחר שהעדים יודעים מה היה כתוב בו (טור בשם הרשב"ם ונ"י פ' גט פשוט), ועדות זו שמעידין על השטר יכולין להעיד שלא בפני בעל הדבר (ר' ירוחם בשם הרשב"א), אבל עידי השטר עצמם, אין כותבין לו שטר אחר אע"פ שנמחק בפניהם, אלא באים לבית דין ובית דין עושים לו קיום, כיצד מקיימים שטר זה, כותבים שטר אחר ואומרים אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני, הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו וזמנו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו. ואם כתבו והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת, גובה בשטר זה שכתבו לו ואין צריך קיום אחר, ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותם (עכ"ל הרמב"ם).

הגה: ואם אינן מקיימים הוי כאילו הוציא עליו שטר שאינו מקויים (המגיד פכ"ג).

ויש מי שאומר שצריך לכתוב בקיום שקרעו השטר הראשון, דאם לא כן, פסול הוא, דחיישינן שמא ילך לבית דין אחר ויעשו לו קיום אחר, ויגבה ויחזור ויגבה, אבל שטר מתנה שנמחק, כותבים לו אחר אע"פ שלא נקרע הראשון.

הגה: וכותבים השטר מזמן הראשון ולא מזמן שכותבין לו בית דין (ב"י בשם תוספות), אבל אם היה במתנה אחריות, וכן בשטרי מקח וממכר צריך לקרוע הראשון, או לכתוב בשני: שטר זה לא נכתב לטרוף בו ממשעבדי ולא מבני חרי, אלא כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל המתנה או הלוקח, שלא יוציאנו מידו הנותן או המוכר.

 

סעיף ב

מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים לפני בית דין ועושים לו קיומו. ודוקא שיש עדים שנמחק באונס, אבל מחקו מלוה מדעת, או שהניחו במקום שאינו משתמר ונמחק, אין עושין לו קיום, דכיון שהניחו במקום שראוי להמחק, ודאי פרעיה.

 

סעיף ג

מי שהיה לו שטר ואבד ובא לבית דין שיכתבו לו שטר אחר, אין כותבין לו, אפילו אם הביא עידי שטר הראשון ומעידים שכתבו ונתנו לו, על כן אין לבית דין לכתוב העתקת שום שטר, אם לא יראו שיש בו צורך, כי ההיא דמי שנמחק שטר חובו. ואם כתבו לאדם טופס שטר, ובא לפני בית דין, אין בית דין גובים בו עד שיוציא גוף השטר, אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר, כי ההיא דנמחק שטר חובו וכיוצא בו, כגון שידוע לעדים שאבד. אבל אין ידוע לעדים, לא יכתבו לו; ואפילו נאבד בעדים אין כותבים לו דשמא ימצא, אלא אם כן עדים מעידים שנשרף.

הגה: ודוקא בשטר הלואה אבל שטרי מקח ומתנה בלא אחריות, כותבין לו אחר מאחר שנאבד אבל אין מטפיסין שום שטר ללא צורך (תשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ו וכ"א וכ"ג וכ"ז). שטר צוואה שכתוב בו מתנות לרבים, ובא אחד לבית דין שיכתבו לו לבדו חלקו במתנה, כותבים לו, דהא לאו לגובינא קאי, דהרי לאו שטרא הוא, והיתומים יכולים למימר: פרענו (תשובת הרשב"א סימן תתקע"ח ותשובת הרמב"ן סימן פ"ג).

ומיהו אם היה ביד אחד ונאבד משם, כותבים לו אחר, דליכא למיחש שמא ימצאנו, כיון שלא היה בידו, ואם הלוה במדינת הים, והמלוה חושש שלא יוליך שטרו בידו, שמא יאבד לו בדרך יבא לבית דין וכותבים לו אחר, והוא מניח שטרו ביד בית דין שבעירו, ובית דין שבמקום שהלוה שם יודיע לבית דין שבמקום המלוה שהוא נפרע מחובו, וקורעים השטר הראשון שבידם, ואם נאבד השטר שהטפיס, כשהוא הולך לו אצל הלוה וידוע זה בעדים, הולך לפני בית דין ויעידו לפניהם שנאבד, ויחזירו לו השטר שבידם.

הגה: וכל שטר שמטפיסין מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון וכותבין בו שהוא העתק, ואין צריך בית דין להעתקת שטר, אלא אפילו ב' עדים יכולין להעתיקו (ואפילו הן קרובין זה לזה) (ריב"ש סימן תי"ג).

 

סעיף ד

מי שהיה לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר, והרי העדים קיימים אע"פ שקנו מידו, אם טוען שפרע הרי זה נשבע היסת, ואפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע, הואיל וכתבו לו שטר ואינו בידו, אם טען הלוה פרעתיו, נאמן ונשבע היסת שפרעו, שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו, ואפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר, והלוה טוען: ממני נפל אחר שפרעתי, אע"פ שהוא בתוך זמנו, נשבע היסת ונפטר, שכיון שאין השטר ביד המלוה, אין שם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, אבל אם הפקידו המלוה אצל אחר, והוא יוצא מתחת ידי הנפקד, אין הלוה נאמן לומר: פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו, ואף על פי שלא הפקידו אצלו בעדים.

הגה: מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוה כרכום, מסתמא הם בחזקת אבודים, וכותבין לו שטר אחר, ואפילו הלוה עומד ומוחה, אין משגיחין בו (מהרי"ק שורש קי"ו).