סימן מב: שכותבין השטר בכל לשון ודין אם אין המטבע מפורש בו

 סעיף א

אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף, ואם כתבו עליו, פסול אפילו לגבות בו לאלתר, (ודוקא שטר חוב, אבל שטר אקנייתא כשר (ר"ן פ"ב דגיטין). כל שטר שאינו עשוי כתקנת חכמים, אע"פ שאין טעם לפוסלו, פסול, ולכן אם עשה בזמן הזה שטר מקושר, פסול (נ"י ריש פ' ג"פ לדעת הרא"ש), ויש חולקין והכי קיימא לן (רמב"ן ועוד הרבה פוסקים, וע"ל סימן מ"ד סעיף א).

סעיף ב

נכתב בכל לשון וכל כתב ובלבד שידקדק הסופר בכתב ההוא, שלא יהא בו שום שינוי.

סעיף ג

מתיקון שטרות להתבונן בוואוי"ן וזייני"ן שלו שלא יהיו דחוקים בין התיבות שמא זייף והוסיף וא"ו או זיי"ן, ולא יהיו מרוחקים, שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת, והניח רגלה אחת במקום וי"ו וכל כיוצא בו. מדקדקים בכל לשון (טור כאן) ובכל כתב. לכן צריך הסופר ליזהר בכתיבת השטר שיהיה אותיותיו דומות זו לזו, ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי, ואל ידחוק הכתב יותר מדאי, ואל ידחוק במקום אחד וירחיק במקום אחר, לפיכך אין העדים רשאין לחתום, עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו. ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו, ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב. (וכל דבר שנוכל לתלות במחק תלינן) (נ"י פרק גט פשוט), ואם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה, יעשה, כדי שיוציא הדין לאמיתו. ויש מי שאומר דהני מילי היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות דקיימא לן טוענים ליורש וללוקח, אבל היכא דאתי לאפוקי ממלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא טוען נתבע (טענות דשייכי) כההיא ריעותא דאשתכח בשטרא, לא טענינן ליה.

סעיף ד

צריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שיטה משלש ועד עשר, שמא יעשה מעשר עשרים ומשלש שלשים,

הגה: ואם כתב שלשה עשרה שפיר דמי דהא ליכא למיחש לזיוף (ב"י בשם תוס' והגהמ"יי), ואם נזדמן לו בסוף שיטה, מחזיר הדבר פעמים הרבה, עד שיבא בתוך שיטה. וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיות, כגון ב' או ד' שלא יעשו כ"ף או ריש.

הגה: ואם לא עשה כן, הוי שטר שאפשר לזייף ופסול, אבל אי כתב גימטריאות או ראשי תיבות (מדברים) שאי אפשר לזייף כשר (הגהות מרדכי דגיטין).

סעיף ה

היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיימם (שניהם), מקיימים אותם, אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה מנה, ולמטה מאתים, או איפכא הולכים אחר התחתון, והוא שלא יהיה בשטה אחרונה, ואין כתוב בשטר והכל שריר וקיים.

הגה: מיהו לאפקועי מבעל השטר למדין ואפילו משטה אחרונה (נ"י פרק גט פשוט בשם ריטב"א והרמ"ה), ואם נמחק סכום של מטה הכל פסול, דאפשר שהיה כתוב בו למטה רק דינר אחד (הגהות אשירי). ויש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך, ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך, ופיחת או הוסיף, בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון, ואחר הפרט אנו הולכים, ונראין דבריו. במה דברים אמורים, שהולכים אחר התחתון, כשאין האחד תלוי בחברו, אבל אם היה כתוב בו: מאה שהם מאתים או מאתים שהם מאה אינו גובה אלא מאה, שהוא הפחות שבשניהם, דיד בעל השטר על התחתונה.

סעיף ו

אם נמחק מהתחתון אות אחת, שאפשר להבין עניינו מהעליון, למדין ממנו. כגון שכתוב למעלה שנתחייב לחנני, ולמטה כתוב לחנן, ילמד תחתון מעליון וינתן לחנני, אבל שני אותיות אין למדים, כגון: למעלה חנני ולמטה חן ואפילו אם יש בתיבה העליונה ששה אותיות, ולא נמחק בתחתון אלא שתים, אין למדין ממנו, וכיון שאין למדין וידוע שנמחק השטר, פסול, ואין גובין בו. אבל אות אחת למדין אפילו אין בעליון אלא שתי אותיות, ואנו צריכים ללמוד חצי תיבה, ואם היה חסרון בלא מחק שלמעלה כתב חנני, ולמטה כתב חן, ודאי חזרה היא שהסופר לא היה טועה שתי אותיות וינתן לחן.

סעיף ז

כתוב בו מלמעלה ספל (פירוש: מדה שמחזקת סאה וחצי) ומלמטה קפל (פירוש: מדה שמחזקת קב וחצי בלבד), הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מספל, כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל, חוששין שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשה סמך ואינו גובה אלא קפל, וכן כל כיוצא בזה, שיד בעל השטר על התחתונה.

סעיף ח

בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על התחתונה אי תפס מטלטלים לא מפקינן מיניה.

הגה: וכל שכן שאומרים בשובר יד בעל השטר על העליונה, הואיל והוא מוחזק (נימוקי יוסף פרק גט פשוט בשם הרא"ה) דלא כיש חולקין ואומרים דאפילו בשובר אמרינן ידו על התחתונה. (שם בשם הריטב"א תלמידו).

סעיף ט

לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, אלא בכל כי הני גווני דלעיל, שאין השטר בטל לגמרי, אבל בדבר שהשטר בטל בו, לא. כגון שכתוב בשטר: פלוני נתחייב לפלוני מנה לפרעו בפסח, צריך לפרעו בפסח הבא ראשון, ואינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים, וכן כל כיוצא בזה.

הגה: ויש אומרים היינו דוקא בדבר דליכא למיתלי בטעות, אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן, כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה, ודאי נתבטל השטר (תשובת הרשב"א, מהרי"ק שורש צ"ד).

סעיף י

הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, אמרינן בכל לשון מסופק, יד בעל השטר על העליונה.

הגה: וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך, לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפילו ליפוי בעל השטר (ב"י מחודש ה' בשם תשובת הרשב"א).

סעיף יא

כתוב בשטר מטבע פלוני דאינון כך וכך חייב פלוני לפלוני ונמחק אותו סכום ואינו ניכר, אין לו אלא שנים מאותו מטבע.

סעיף יב

כתוב בשטר סלעים, מלוה אומר חמש, ולוה אומר שתים, נותן לו שתים, ונשבע לו היסת על השאר, ואי תפיס מפקינן מיניה.

סעיף יג

כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כסף, נותן לו חתיכה של כסף, כל דהוא פחות שבמשקלות. כתוב בו מטבע של כסף, אם פרוטות של כסף יוצאות באותו מקום, נותן לו פרוטה ואם אין פרוטות של כסף יוצאות בו נותן לו מטבע של כסף הקטן שיוצא שם, ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרין, נותן לו ב' דינרין של כסף, ואם כתוב בו כסף בדינרי, נותן לו כסף ששוה שני דינרין של זהב, ואם כתוב בו זהב בדינרי, נותן לו דהבא פריכא שוה שני דינרי זהב, ואם כתוב בו כסף בדינרים, נותן לו שברי כסף ששוה שני דינרים של כסף, ואם כתוב בו זהב, נותן לו חתיכה של זהב, פחות שבמשקלות. ואם כתוב בו מטבע של זהב, נותן לו מטבע קטן היוצא של זהב, כתוב בו זהב דינרים או דינרי זהב, נותן לו שני דינרי זהב, ואם כתוב בו זהב בדינרים, נותן לו זהב שוה שני דינרין של כסף, (ועכשיו בזמן הזה אין חלוק בין אמר ליה דינרין לדינרי (מגיד סוף הל' מלוה), ונראה לי דנותן לו הפחות).

סעיף יד

המוציא שטר חוב על חברו בסך מאה דינרים או סלעים (ולא מתפרש איזה מטבע) (טור), אם היה כתוב בבבל, מגבהו ממעות בבל, ואם היה כתוב בארץ ישראל, מגבהו ממעות א"י, לא היה כתוב בשטר שם מקום והוציאו בבבל, מגבהו ממעות בבל, הוציאו בא"י, מגבהו ממעות א"י, בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר, וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע, ישבע המלוה ויטול.

הגה: מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיה דרין תחלה במקום שהמטבע פחות מזו, נותן לו פחות (ר"ן סוף כתובות). ואם היה כתוב בו מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם פונדיונים, מה שירצה לוה מגבהו.

סעיף טו

היה כתוב בו חשבון סתם, הולכים אחר המנהג שרגילים לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם כההוא שטרא דכתיב ביה שית מאה וזוזי דאיכא לספוקי בשית מאה איסתרא וזוזא או בשית מאה זוזי וזוזא, דאמרינן שיתן לו שית מאה איסתרי שהוא פחות, אבל אין לספק בשית מאה פרוטות, לפי שאין עושים סכום חשבון מפרוטות, לשון שרגילים לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים, אלא לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא, הולכים אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב.

הגה: והוא הדין תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג העיר (רמב"ם פ' כ"ג דאישות). מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני, או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי, לא מקרי מזוייף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך (תשובת מיימוני סוף משפטים סי' מ"ח).