סימן נה: דין אסמכתא כגון מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו
סעיף א
מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר, וא"ל: לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו, והגיע הזמן ולא נתן לו, לא יתן השליש את השטר, שזו אסמכתא היא (פירוש: שתלה שעבודו בדעת עצמו ובמידי דבידו ולא בידו וסמכא דעתיה שלא יחול השעבוד ולכן לא גמר ומקנה) ולא קניא, ואם קנו מידו עליה בבית דין חשוב, הרי זה קנה, והוא שיתפיס זכיותיו בבית דין, והוא שלא יהיה אנוס. כיצד, הרי שהתפיס שטרו או שוברו בבית דין, וקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני ינתן זה לבעל דינו, והגיע היום ולא בא, הרי אלו נותנים. ואם עכבו נהר או חולי מלבוא, לא יתנו, וכן כל כיוצא בזה, והוא שהיה בבית דין חשוב.
הגה: ויש אומרים דלא בעינן שהתפיס שטרו מאחר דקנו מיניה בבית דין חשוב, דהיינו ג' דבקיאי בדיני אסמכתא (טור בשם הרא"ש ומוהר"ם, וע"ל סי' ר"ז סט"ו). שליש שהחזיר שטר למלוה, שלא היה לו להחזיר, משמתינן לשליש עד דמקבל עליו כל אונסא שיארע ללוה מזה (תשובת רשב"א אלף נ"ב), ואם נודע לבית דין שהחזיר שלא כדין, אין דנין על השטר (ב"י בשם רשב"א), ואם לא נודע לבית דין, והוציאו מן הלוה כל השטר ואח"כ נודע שהחזירו השליש שלא כדין, השליש פטור דהוי גרמא בנזקין (תשובת רשב"א אלף נ"ב).
סעיף ב
במה דברים אמורים, שנותנים השטר לבעל דינו, כשאמר: אם לא פרעתי ביום פלוני יהיו המעות שנתתי מתנה וישאר השטר קיים כבתחילה, שאם לא כן הוי השטר שנמחל שעבודו כדי המעות שנתן (ואינו גובה בו כלום אלא מבני חורין) (ב"י בשם הרא"ש).