לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן ס: דין שעבוד מטלטלין אגב מקרקעי ודין שעבוד דבר שלא בא לעולם ומחייב עצמו בדבר שאינו קצוב

סימן ס: דין שעבוד מטלטלין אגב מקרקעי ודין שעבוד דבר שלא בא לעולם ומחייב עצמו בדבר שאינו קצוב

 סעיף א

הבא לגבות חובו בשטר מהלוה ולא הספיק כל הנמצא לו כנגד שטר חובו, הרי זה טורף מקרקעות שהיה לו בשעה שלוה מזה ומכרם או נתנם אח"כ. אבל קרקעות שקנה אחר שלוה מזה ומכרם או נתנם אינו טורף מהם, ואם כתוב בשטר שהוא משעבד לו נכסין דקנינא ודאנא עתיד למקני, גובה גם מהם. אבל המטלטלין אין עליהם אחריות, אפילו מטלטלים שהיה לו בעת שלוה, שמכרם או נתנם לשעתו, אין בעל חוב טורף אותם, ואם כתוב בשטר שהוא משעבד לו מטלטלי שיש לו אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי (ע"ל סימן קי"ג ור"ב), הרי זה טורף מהמטלטלים שהיו לו כשלוה, כשם שהוא טורף מקרקעות. ואם כתוב בשטר ששיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי דקנינא ודאנא עתיד למקני דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, טורף אף ממטלטלים שקנה אחר שלוה ומכרם או נתנם, כשם שהוא טורף מהקרקעות, זהו דין הגמרא. ועכשיו אע"פ שנהגו לכתוב בכל השטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, נהגו שאינו טורף מהמטלטלים שמכר או נתן או משכן, מפני תקנת השוק, ואפילו למנהג זה אם היה ללוה שטר חוב על אחר ומכרו, בעל חוב גובה ממנו, דלא שייך בשטרות תקנת השוק, דלא שכיח. וכן אם נתן כל נכסיו לאחר ולא שייר לעצמו כלום אומדנא דמוכח הוא שלהבריח עשה, ולא שייך ביה תקנת השוק (וע"ל סימן צ"ט ס"י).

 

סעיף ב

המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שנתחייב לזון את חברו או לכסותו חמש שנים (או שלא נתן קצבה לשנים) (בית יוסף בשם הרשב"א), אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד (לדעת) הרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד, והכי נקטינן (וע"ל סוף סימן ר"ז).

 

סעיף ג

המחייב לזון את חברו, הנותן אומר לתת לו פירות והלה אומר מעות, הדין עם מקבל המתנה, ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שולחנו, והוא אינו רוצה לאכול עמו אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית.

הגה: מיהו אם אין העכוב מכח המזון אלא מכח המתחייב, חייב לתת לו כל דמי המזונות (ב"י בשם הריטב"א), ואם חלה הניזון, אינו חייב ברפואתו, רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא (ב"י סוף סימן ר"ז בשם הריטב"א פ' הנושא), ויש אומרים דהמקבל עליו לזון חברו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע (ר"ן פ' מי שאחזו וב"י בטור א"ה סימן קי"ד בשם הרשב"א), ויש אומרים דאם קבל עליו לזונו סתם, או יתן לו ק' זהובים לשנה, נפטר בשנה אחת מנדרו (תשובת הרא"ש כ"ו סי' כ"ד) המקבל עליו לזון חברו לפי כבודו, בית דין שיימי כפי מה שהיה נוהג קודם לכן (תשו' הרא"ש כ' ע"ה וטור סי' ר"ז), ואין מלבושים בכלל מזונות אלא אם כן אמר אזון ואפרנס דמלבושים הוא בכלל פרנסה (ב"י בשם הרשב"א), מי שכתב לחברו לזונו זמן מה או לתת לו ק' דינרין וזנו קצת הזמן ופסק, אינו חייב לתת לו ק' דינרין אלא לתשלום מזונות עד ק' דינרין ולא יותר, דודאי לא כיון אלא אם לא יזונו כלל (ב"י בשם רשב"א), ראובן שקבל עליו לזון, לשמעון ואשתו, והתחיל לזונן, ומתה אשת שמעון, פטור ממזונותיה ואפילו קצב סך לצורך מזונותיה אפילו הכי פטור מחלקה (תשובת הרשב"א סי' תתק"ע).

 

סעיף ד

המתחייב לזון את חברו סתם או לזונו על שולחנו ומת המתחייב, חייבים היורשים לזונו כמו שהיה חייב מורישו (דשולחנו לאו דוקא).

 

סעיף ה

שנים שנתחייבו לזון לאחד דינו כדין שנים שלוו מאחד (ועי' באבן העזר סי' קי"ד סעי' ז').

 

סעיף ו

המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו, חייב, ואף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה, ואפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל אחריות על כל נכסיו ואפילו נתן לו משכון, אינו כלום, אבל בלשון חיוב, כגון שאמר: הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך, חייב (כן הוציאו מבעה"ת שער ס"ד), והוא שקנו מידו. ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון, שכתב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים ושעבדתי לו כל נכסי לגבות מהם (אבל לא שעבוד עצמו להתחייב) (ב"י), וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אם הזהובים שבשטר הוא מטבע שנושאים ונותנים בו, אין מטבע נקנה בחליפין, ואם אין נושאים ונותנים במדינה באותם זהובים, נקנים בחליפין (וע"ל סימן רי"א ס"ו), אלא שצריך שיהיו ברשותו בשעת קנין, ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו על התובע להביא ראיה.

הגה: ואם טוען התובע ברי שהיה ברשותו והנתבע כופר, צריך לישבע (טור בשם הרי"ף) ונאמן לומר נתתי, במיגו דאי בעי אמר שלא היה ברשותו (ב"י בשם הרי"ף), מיהו כל זה לסברת הרי"ף וקצת רבותא, אבל רבים חולקים על זה וסבירא להו דכל האומר: נתתי לפלוני כך וכך, הוי הודאת בעל דין וכמאה עדים דמי ואין מדקדקין כיצד נתן, דמאחר שהודה אמרינן דודאי נתן באופן המועיל, וקנה מקבל המתנה (טור בשם הראב"ד והרא"ש סוף כלל ל"ו ותוס' ר"פ אע"פ ועיין בב"י).

 

סעיף ז

ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו שטר בקנין: מחמת שלויתי מפלוני כך וכך ונתחייבתי לו בהם, משכנתי לו קרקע פלוני, זכה במשכונא.

 

סעיף ח

ראובן הוציא שטר שלוה שמעון מלוי, וטען ראובן שלוי היה שלוחו וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו, ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את (מאחר שאין לך הרשאה מלוי) (טור) אם הודה לוי לראובן ששלוחו היה ואם אינו חב לאחרים בהודאתו, כופין את שמעון שיפרע לראובן, ואם בא לוי למחול לשמעון, אינו מחול.

 

סעיף ט

ראובן הלוה מנה ללוי, ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתבו (העדים) השטר על שם שמעון, אך שיתנו השטר ליד ראובן, וכשתבע ראובן מלוי בזמנו, טוען לאו בעל דברים דידי את, הדין עם ראובן. ואם תבע ראובן לשמעון שיעשה לו שטר מכר מהשטר הזה שנכתב על שמו, אין כופין אותו. ואפילו הודה לו שמעון שיעשה לו שטר מכר, יכול לחזור בו, אבל אם אמר ללוה בשעת הלואה ע"מ כן אני מלוה לך שתעשה לי שטר בשם שמעון ולכשארצה תחזירנו לו על שמי, כופין אותו על כך, אפילו לא פירש דבריו אלא אמר לעדים בפני הלוה: עוד שטר אחר תכתבו לי על הלואה זו, מחייבין אותו לכתוב שטר אחר על שמו. שטר שהיה כתוב על שם ראובן, וכתוב בסופו (קודם חתימת העדים) ואלו המעות הם מחכירות הקהל, וטוען ראובן שכיון שכתובין על שמו, שלו הם, שהקהל נתנו לו שטר זה על מעות שהיה לו אצל הקהל, והקהל מכחישין אותו, הדין עם הקהל.

 

סעיף י

שמעון שהיה חייב מנה לראובן, ונתפשרו ביניהם שיעשה שמעון שטר חוב ללוי מעשרים דינרים, ואח"כ עשה ראובן (לשמעון) שטר מחילה מכל תביעות ממון, ועכשיו טוען שמעון שכיון שלוי לא הלוהו אלא ראובן, כיון שמחל לו כל תביעת ממון גם זה בכלל, הדין עם שמעון.

 

סעיף יא

המלוה את חברו על משכנות קרקע וצוה לכתוב הקרקע בשם בנו הקטן, ועכשיו טוען הלוה למלוה: לאו בעל דברים דידי את, אין בדבריו כלום.

 

סעיף יב

אשה שטוענת על הקרקעות שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה, והשטרות כתובים בשם שניהם, הדין עם האשה, ואם כתובים בשמה לבד, והיא טוענת שכולם שלה, כולם שלה.