סימן סא: כמה דינים מענין שטרות

סעיף א

קהל שתקנו שלא יועיל שום שטר אם לא היה מכתיבת יד סופר העיר, אין בכלל זה מחילה שמחל ראובן לשמעון וחתום עליה ראובן, (דודאי אין הכוונה רק על השטר החתום בעדים) (טור).

סעיף ב

טופס השטר, שביד הסופר שחתומים עליו עדים ולא הועתק השטר, אין דין שטר לאותו טופס, אלא אם כן מנהג בעיר להיות לו דין שטר.

הגה: דכל שלא חתמו בו העדים כדי למסרו לבעליו, רק לזכרון דברים בעלמא, לא מקרי שטר. וכן שטר שלא ניתן ליכתב, ואיכא למימר שהעדים טעו, אין דנין ע"פ אותו שטר (תשו' רשב"א סי' אלף רי"א) דהוי מפי כתבן (כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ח סעיף י"א וי"ב), מיהו יש חולקין וסבירא להו דכל שכתבו טופס ע"מ לכתוב שטר, אע"פ שלא נכתב השטר, יש לטופס זו דין שטר (טור בשם הרא"ש כלל ס"ח).

סעיף ג

אשה שנתחייבה לישבע, כתקנת הגאונים שתקנו ללוה, אם יש לה מטלטלים שיפרע מהם והיא מסרבת, מנדין אותה עד דצייתא דינא, כשם שעושין לאיש. (דאשה שוה לאיש לכל עונשין שבתורה) (טור).

סעיף ד

שטר שכתוב בו שיוכל כל המוציאו לגבות בו בלא הרשאה, אם אין מנהג בעיר שלא לגבות בו בלא הרשאה, תנאו קיים וגובה בו בלא הרשאה, ואפילו כתוב בו שנתחייב לכל מוציאו, בין יהודי ובין עכו"ם. ודוקא שהמוציא היה ילוד בשעת הלוואה, אבל אם נולד לאחר מכאן, לא, דלא היה יכול להשתעבד למי שלא בא לעולם.

סעיף ה

כל דבר שנהגו במדינה לכתוב, הן נאמנות, הן כתבוה בשוקא, הן שאר שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתוב, כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר, דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה, ואין צריך לפרש שיכתבו כל לישני שפירי דאית ביה; ויתבאר עוד בסימן ע"א.

הגה: והאי מאן דמקבל למכתב שטרא בכל לישני דזכייתא, אף על גב דלא ידע ספרא לאפוקי כראוי, כיון דכתב ביה: ואחריות שטרא דנן קבילית עלי ככל שטרות דנהיגו בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא, קאי לכל כללי בתחילת עניינא אבל תנאים, כגון נאמנות בהלואה או בטול מודעא במתנה, לא חשבינן עד דמיפרשי (ר' ירוחם נ"ד ח"א, ועיין לקמן סי' ע"א סעיף י"ד). שטר שכתוב בו שיפרע ההוצאות על הכפל, אסמכתא הוא ואינו גובה.

הגה: ואף על גב דכתיב ביה דלא כאסמכתא וכו' (וע"ל סי' ר"ז בדיני אסמכתא). כל דבר שנהגו בו בני המדינה בשטרות, אע"פ שאינו כתיקון חכמים, הולכין אחריו (טור בסוף סימן מ"ב וריב"ש סימן ק"ה).

סעיף ו

שטר שכתוב בו שיש רשות למלוה לירד לנכסי לוה בין בפניו ובין שלא בפניו בלא רשות בית דין ובלא שומא והכרזה, אינו רשאי לעבור על דברי תורה לירד לנכסיו, שהמלוה את חברו לא ימשכנו אלא בבית דין, אבל אם לא מצא דיין שרוצה לדונו, אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו.

סעיף ז

שמעון שכתב עליו לראובן באחד בניסן שנתחייב לו בכל סך ממון עד אלף זהובים שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לראובן עליו ויכתוב ויחתום בחתימת ידו בהודאה זו, והוציא ראובן כתב ידו של שמעון שהודה שיש לראובן עליו מאה זהובים, וזמן כתב ידו בכ"ז ניסן ונתקיימה חתימת שמעון באחד באייר, ראובן גובה מזמן שטרו, דאז יצא הקול שנתחזק שטר של שמעון עד אלף זהובים.

סעיף ח

ראובן שתבע את שמעון לדין וא"ל: אתה הודית בפני עדים שאתה חייב לי מנה בשטר, ועתה גנבו השטר ונתנוהו לך, השיב שמעון: אתה לא הלויתני, לוי נתן לי משכון ושאל ממני לכתוב עלי שטר חוב בשמך, והוא החזיר לי השטר והחזרתי לו משכונו, שמעון נאמן בשבועה.

סעיף ט

הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו, ועוד שבא (המלוה) לתכלית העוני ולא הוציאו, אין השטר נפסל בכך; אמנם יש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו, ואם יראה לו באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה ויתן ביד הנתבע. (וע"ל סי' ט"ו, ס"ג)

הגה: וכן כל שטר ישן יש לבית דין לחקור ולפשפש אחריו (טור סימן צ"ח בשם הרא"ש כלל פ"א סוף סי' ט' ומהרי"ק ש' קצ"א) אף על גב שכתוב בו שלא יטעון הנתבע שום טענה נגד השטר, וקיבל עליו בחרם ושבועה, אפילו הכי הבית דין צריך לחקור אחר זה כדי להוציא הדין לאמיתו (שם במהרי"ק).

סעיף י

שטר שכתוב בו בלשון זה: ביאור מה שהודה בפנינו ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב כך וכך, אין לו דין שטר לגבות ממשעבדי כי אין בו קנין אלא הודאה בעלמא הוא. ומוכיח הלשון שלא כיונו בכתיבה זו אלא לזכרון דברים ולא לשם שטר, שכתבו ביאור מה שהודה בפנינו, ולא כתבו:, העדנו על עצמו כמו שרגילין לכתוב בשטרות, ולא: הודה בפנינו, כמו שכותבים בשטרי הודאות. שטר שלא נכתב בו (שם המלוה), אלא שיעבד עצמו הלוה לכל מי שמוציא עליו שטר זה שיגבה ממנו, כל המוציאו יגבה בו, אעפ"י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון, והוא שיהיה נולד בשעת כתיבת השטר (ועיין לעיל סי' נ').

סעיף יא

לוה שפרע למלוה ואין המלוה רוצה להחזיר לו שטרו, יש לנדותו עד שיחזירנו, לפי שעובר על לאו של דברי קבלה (ועיין לעיל סימן נ"ז).

סעיף יב

שטר שנפרע או שנמחל שעבודו, צריך המלוה להחזיר השטר ללוה, דגופו של נייר שלו הוא (ועי"ל סי' נ"ז).

סעיף יג

מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו.

הגה: והוא הדין בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך (ב"י בשם ריב"ש סימן ת"פ).

סעיף יד

מי שיש בידו שטר מתנה שמן הדין אינו גובה בו, והלה טוען שיכופו אותו להוציא השטר, אין כופין אותו.

סעיף טו

מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון.

סעיף טז

יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חברו אין הולכין אחר לשון הכתוב, אלא אחר הכוונה.