לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן סו: דין מכירת שטרות ואונאתן

סימן סו: דין מכירת שטרות ואונאתן

 סעיף א

אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה.

הגה: מיהו יכול לתפוס הנייר עד שיחזיר לו דמיו (ר' ירוחם ני"ד), וכן אם אין למוכר לשלם ללוקחף מוציאין מן הלוה ונותנין לקונה, כדלקמן סימן פ"ו ואע"פ שלא קנה השטר (ב"י בשם הרשב"א), וכן אם קבל עליו המוכר אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרות, צריך לקיים המוכר מה שקבל עליו אע"פ שלא קנה הלוקח השטרות (תשובת הרשב"א), ובמקום דלא קנה הלוקח השטר ואומר שהמוכר עדיין יכתוב וימסור לו, והמוכר חוזר במכירה, יש אומרים דאינו חייב לקבל מי שפרע ויכול לחזור בו אע"פ שקבל המעות (ב"י בשם התרומות). הילכך האי מאן דמזבין שטרא לחבריה, צריך למכתב ליה: קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה, ואם לא כתב כן, לא קנה המלוה שבו, ואפילו הנייר לצור ע"פ צלוחיתו לא קנה, אלא מקח טעות הוא, ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים.

הגה: יש אומרים דשטר שכתוב בו אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו, נקנה בחליפין או במסירה בלא כתיבה (ת"ה סי' של"א), אבל אם לא כתוב בו כך רק שנכתב על שם הלוקח מתחילה, צריך כתיבה ומסירה, ודוקא שהיה שטר של מוכר רק שהיה נכתב על שם הלוקח, אבל אם אמר מתחלה לעדים: כתבו שטר ללוקח ותנו לו, דעיקר הכתיבה היתה ללוקח, אין צריך כתיבה ומסירה ועיין בסמוך סעיף ד' ה' (ב"י בשם הרשב"א והתרומה והרי"ף).

 

סעיף ב

אפילו אם מסרו לידו וקנו מידו בקנין שמוכר לו כל השעבוד שבו, וכתבו לו עדים הקנין זה, הכתב אינו אלא לראיה בעלמא ואינו כלום, אלא צריך שיאמר לעדים שיכתבו שטר מכר ושיקנה באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו וצריך שיכתוב, ואם לא נכתב, לא קנה. ויש מי שאומר שצריך שתבא לידו אותה כתיבה.

 

סעיף ג

הנותן נכסיו לאחר במתנת בריא מטלטלי אגב מקרקעי בקנין, והיו לו שטרות, אף על גב דשטרי בכלל נכסי אינון, לא קנאם, כיון שלא כתב לו: קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה.

 

סעיף ד

יש מי שאומר שצריך מסירת השטר קודם כתיבת השעבוד. אם השטר הנמסר אינו מצוי אצלו, אע"פ שהקנהו לו בקנין חליפין אינו חשוב כמסירה.

הגה: שטר של ראובן ושמעון ביחד, שנתן להם המלך רשות לגבות הכנסת כפר אחד, והאחד טוען שחברו מחל לו חלקו והשטר תחת ידו, אין טענתו טענה, דשטר כזה אין נקנה אפילו בכתיבה ומסירה הואיל ואין בו חיוב כלל רק שהמלך נתן להם רשות, מיהו אם כבר גבה האחד ואומר שהשני מחל לו, מה שגבה גבה (ב"י בשם הרשב"א), (ועיין לקמן ס' י"ז) ראובן שיש לו שטרות משמעון מופקדים בידו ושמעון מחל לו עליהם לא קנה ראובן, דכתיבה ומסירה בעינן (ב"י בשם תשו' הרשב"א).

 

סעיף ה

ראובן הפקיד מעות ביד שמעון להתעסק בהם ונתן לו רשות להעלות השטרות בשמו ואח"כ נתנם לו במתנה בלא כתיבה, לא קנה (וכבר נתבאר בסמוך בסוף ס"א).

 

סעיף ו

שטר העשוי בערכאות של עכו"ם אם הוא עשוי בענין שהוא כשר בדיננו וכן שטר של כתב ידו, הם נקנים בכתיבה ומסירה.

 

סעיף ז

שטר הקנאה העשוי בדינן של עכו"ם, אם כתוב בו לשונות המספיקים לנתינת גוף הנייר והשעבוד, הרי הם כשטרות שלנו.

 

סעיף ח

שטר משכונא, לדעת הר"י בן מיג"ש כיון שיכול לסלקו במעות צריך כתיבה ומסירה, והגאונים כתבו דמסירה בלא כתיבה לא קניא, אבל כתיבה קניא בלא מסירה, דכיון שהחזיק בקרקע וכתב לו: קני לך וכו', קנה אע"פ שלא מסר לו שטר המשכונא, ודוקא במשכונא מוחזקת, אבל אינה מוחזקת הויא כשאר מלוה, אבל שטר חוב על משכון של מטלטלין, כיון שמכר לו החוב ומסר לו המטלטלין, קנה החוב שעליו במסירת המשכון, אע"פ שלא מסר לו השטר ולא כתב לו שום דבר.

 

סעיף ט

האי מסירה דשטרות צריך הגבהה עמה או משיכה אם הוא שק מלא שטרות שאין דרכו להגביהו, והא דקרי ליה מסירה, אף על גב (דבעי משיכה או הגבהה עמה, משום) (טור) דבעי מסירה מיד ליד עם ההגבהה או עם המשיכה. אי נמי אפילו אי לא בעי מסירה מיד ליד נקט לשון מסירה משום דבעי דעת אחרת מקנה, לפיכך הזוכה בשטר הפקר שחברו הפקיר שטרו אינו קונה ע"י מלוה הכתובה בו כיון שאין דעת אחרים מקנה.

 

סעיף י

המקנה לחברו קרקע כל שהוא, והקנה לו על גבו שטר חוב, הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, והוא שיאמר לו על פה קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה.

הגה: ויש אומרים דשטר אינו נקנה באגב (טור בשם ר"ח והרא"ש), ולענין הלכתא נקטינן כסברא הראשונה, דנקנה באגב, ודוקא שטר שכבר נכתב, אבל לא יוכל להקנות לו באגב שטר שעדיין לא נכתב (ריב"ש סי' ר"י).

 

סעיף יא

מי שהוציא שטר, וטוען שחברו מכרו לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו שטר המכר, אינו צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעתו, שהרי הנתבע אומר לו: מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך, לפיכך ראובן שהוציא שטר חוב שיש ללוי על שמעון, וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד השטר שהקנהו בו, או שטען שהקנהו ע"ג קרקע, הרי זה גובה אותו משמעון אם אין הלוה טוען: מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך. ואם טוען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי, ישבע לוי לשמעון ואח"כ יגבה ראובן, ואם יש ראיה שמכר ולא רצה לישבע, חייב לשלם לראובן. וכן אם הודה לו שפרעו ישלם לוי לראובן, מת מוכר, יורשיו נשבעים שבועת היורשים, ונוטל לוקח. ואם לא רצו לישבע, משלמין ללוקח, טען לוי שלא מכר ולא נתן שטר זה, נשבע היסת ונפטר. ויש אומרים שגם לענין קנייתו אינו נאמן.

הגה: וכן נראה לי עיקר לענין הלכתא, ואם היה השטר מונח תחת יד שליש, אף על גב דנאמן נגד המוכר שעשאו שליש, מכל מקום אינו נאמן נגד הנתבע ואין הלוקח יכול לגבות בשטר זה בלא כתיבה ומסירה (נ"י סוף ב"ב).

 

סעיף יב

מכנסת לבעלה שטר, אינו צריך כתיבה ומסירה ואם הוא מלוה על פה אינו צריך מעמד שלשתן ואפילו אם היו נכסי מלוג.

 

סעיף יג

כיון דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה, הנותן מתנה לחברו והחזיר לו השטר, לא חזרה מתנתו עד שיכתוב לו: קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה.

 

סעיף יד

אין שטר נקנה בכתיבה ומסירה אלא שטר חוב או שטר של קניה שכתב לו: שדי מכורה לך שהוא עיקר הקנין ובו קנה השדה, ולפיכך כשמכרו הלוקח לאחר וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה, קנה על ידו הקרקע. אבל אם קנה הקרקע בכסף או בחזקה או בקנין, וכתבו לו שטר לראיה אם מסרו לאחר וכתב לו: קני לך איהו וכו' לא קנה.

 

סעיף טו

הקונה מהמלוה שטר חוב שיש לו על הלוה ומת הלוה, אם אחר שלקחו מת, נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע, וגובה. ודוקא שמת המוכר, אבל אם הוא חי, גם הוא צריך לישבע קודם שיגבה הלוקח, וכן אם הלוה קיים, וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנות, אם המוכר קיים, ישבע וגובה הלוקח, ואם אינו רוצה לישבע לא יפרע הלוה, (והמוכר צריך לשלם ללוקח) (ב"י) ואם המוכר מת, נשבע היורש: שלא פקדני אבא, ואם אינו רוצה, חוזר הלוקח עליו, ואם מת הלוה קודם שלקחו זה ואח"כ מת מלוה, אינו גובה אפילו בשבועה.

 

סעיף טז

המוכר שטר חוב לחברו, כדינו ובאים המוכר והלוקח לתבעו מהלוה, בית דין אומרים ליתנו ללוקח, ואם יפרע למוכר חוזר וגובה ממנו הלוקח, ואם קדם הלוה ופרע למוכר נפטר, ואין ללוקח עליו אלא תרעומת, (ויש אומרים דהלוקח צריך להחזיר ללוה שטרו) (ב"י בשם התרומות שם) ובית דין מחייבים את המלוה ליתן ללוקח מה שגבה מהלוה, ואם הוציא ובזבז ואין לו לשלם, פטור הלוה. ויש אומרים שאם פרע הלוה למלוה לא נפטר בזה מהלוקח.

 

סעיף יז

לוה שפרע ללוקח שמסר לו השטר ולא כתב לו: קני לך איהו וכל שעבודיה, אינו חייב למוכר כלום, שאע"פ שאין המכר כלום, מכל מקום אם תפס הלוקח אין מוציאין מידו.

הגה: ודוקא שלא כתב ליה קני לך וכו', אבל אמר לו בעל פה. אבל אי לא אמר לו כן, אפילו תפס מוציאין מידו (המגיד פכ"ה מהלכות מכירה ונ"י פ' איזהו נשך), ויש מי שאומר דוקא שידע המוכר שגבאו הלוקח, דכיון שידע ושתק, מחל. אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מבעל חוב, דאמר ליה: לא היה לך ליתן לו חובו עד שיראה לך שקנאו ממנו כדין קניית שטר, (ואם אין הלוה יכול לשלם אין המוכר יכול להוציא מן הלוקח כלום הואיל ותפס) (ת"ה סימן שי"ג).

 

סעיף יח

יש מי שאומר שאם זקפן במלוה על שמו, דינו כגבה.

 

סעיף יט

ראובן שהיה לו שטר חוב על לוי, ואמר ליה: מנה יש לי בידך בשטר תנהו לשמעון, במעמד שלשתן קנה שמעון אע"פ שלא נתן לו השטר, ונשתעבדו לו הלקוחות כמו שנשתעבדו (לראובן) אלא שאין שמעון הזוכה יכול להוציא גוף השטר מיד המלוה, אלא שמעון תובע ללוה, ואם יכפור או שהוצרך לגבות מהמשועבדים, בית דין כופין למלוה להוציא השטר, ודנין על פיו. ואם פרע הלוה לשמעון הזוכה, מוציאין גוף השטר מיד המלוה ומחזירין אותו ליד הלוה.

 

סעיף כ

ראובן הפקיד שטרי חובות אצל שמעון ואמר לו: שטרות שהפקדתי בידך תנם ללוי, במעמד שלשתן, כל זמן שלא חזר בו ראובן יש לשמעון ליתנם ללוי, חזר בו יש לו להחזירם לו, שכל זמן שלא קנה השעבוד שבהם לא קנה גופם, בין במסירה בין בחליפין בין במעמד שלשתן, ואם כתב לו והקנה לו הן וכל השעבוד שבהן, והמחהו אצל אותו שמופקדים בידו, המחאה זו כמו מסירה ונמצא שהם קנויים לו בכתיבה ומסירה.

 

סעיף כא

ראובן היה לו שטר על שמעון ולוי חתום בו ומכרו ללוי העד, אין לוי חשוב נוגע בדבר, ולא חיישינן לחשדא לומר שהוא חתם לו שקר כדי שיקנהו ממנו אח"כ, לפי שהעד האחר לא היה מסכים עמו להעיד שקר בשביל הנאתו של לוי, (ודוקא אם העד חתום על השטר אבל לא יוכל להעיד על פה) (ב"י בשם התרומות), אבל אם מכרו לשני עדים החתומים עליו חיישינן להכי ואם אין הלוה מודה בו אין יכולין לגבותו.

 

סעיף כב

ראובן שיש לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה והיה שמעון אחד מעידי המתנה ואחר עמו, ורוצה ראובן לחזור מהמתנה וטוען שהשטר פסול, לפי ששמעון הוא נוגע בעדות שרוצה להעיד כדי שיפטר מבעל דינו, שהשני נוח לו, הדין עמו והרי הוא חשוב נוגע בדבר.

 

סעיף כג

המוכר שטר חוב כדינו, אם חזר ומחלו ללוה, מחול (מיהו אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו, ויש חולקין) (ר"נ פרק הכותב ור' ירוחם ני"ד שתי הדעות), ומאי תקנתיה: יפייס ללוה שיעשה לו שטר על שמו, או יקבל עליו הלוה בקנין או בהודאתו בפני עדים שזקפו עליו במלוה לקונה, ושוב לא יוכל למחול. ואפילו אם התנה עמו שלא יוכל למוחלו, אם מחלו מחול. ואפילו אם סלק עצמו מכח החוב ההוא לגמרי, וריקן כל כחו בשטר לקונה, אפילו הכי אם מחלו מחול. ואפילו היורש של המוכר יכול למחול. ומיהו אין היורש יכול למחול לעצמו כדי להפסיד ללוקח. כיצד, ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לשמעון, ומת ראובן, לא יאמר הבן: הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי ואין לי לשלם כלום מדינא דגרמי שאני לא כיונתי להזיק ללוקח אלא לפטור עצמי, אלא פורע כל החוב ללוקח, ויש מי שחולק ואומר שאף לעצמו יכול למחול.

הגה: ולעיל סי' ס' סעיף ח' נתבאר שאם ראובן צוה לכתוב שטר שלו על שם שמעון אין שמעון יכול למחלו, הואיל ואין הממון שלו, אבל ראובן יכול למחלו, כי הוא נקרא בעל השטר. ואפילו לא מחלו בהדיא, רק שמחל ללוה כל מה שבידו או כיוצא בזה, גם שטר זה נמחל, אע"פ שנכתב על שם שמעון (תשובת רשב"א סי' תתקכ"ז).

 

סעיף כד

יש מי שאומר שכל שיכול למחול יכול לעשות שובר הודאה שנפרע, או להאריך זמן הפרעון ומשלם כפי מה שהזיקו.

 

סעיף כה

עכו"ם שמכר שטר חוב לישראל, יש מי שאומר שכיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו, כדיניהם דיינין ליה, שאם חזר ומחלו אינו מחול, (וכן כל שנתן בדיניהם אפילו בלא כתיבה ומסירה, משלם) (נ"י פרק מי שמת), וישראל שמכר לעכו"ם כאילו מכר לישראל.

 

סעיף כו

יש אומרים שאם כתב לוה למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך, ומכרו למי שהיה בשעת הלואה, שוב אינו יכול למחול, ויש אומרים שאעפ"כ יכול למחול.

הגה: יש אומרים הא דמוכר שטר חוב יכול למחול היינו שהמוכר לא היה חייב ללוקח או שיש לו במה לפרוע, אבל אם היה חייב לו ואין לו במה לפרוע, שמעכשיו הלוה משועבד ללוקח כמו שיתבאר לקמן סי' פ"ו, אינו יכול למחול (מרדכי פ"ב דכתובות וס"פ האשה שנפלו), ויש חולקין (רמב"ן תו' והרא"ש, ע"ל סי' פ"ו), ואם הקנה לו החוב עצמו אגב קרקע יש אומרים דאינו יכול למחול, ויש אומרים דיכול למחול (מרדכי פ' הכותב שתי הדעות), ויש אומרים דאין כאן קנין כלל, דאינו נקנה באגב ולא בחליפין (ב"י לדעת הרמב"ם), וע"ל סימן ר"ג סעיף ט').

 

סעיף כז

נתנו במתנת שכיב מרע ומת, אין היורש יכול למחול.

 

סעיף כח

מכנסת לבעלה שטר חוב או מלוה על פה, או שלוו ממנה אחרים אחר נישואיה, אינה יכולה למחול, דאין קנין לאשה בלא בעלה, ואפילו היו נכסי מלוג (פירוש: נכסי האשה שהבעל אוכל פירות ומניח הקרן כענין מליגת הראש שתולשין השער ומניחין הראש).

 

סעיף כט

הנותן שטר חוב לחברו או מכרו במעמד שלשתן, אינו יכול למחול.

 

סעיף ל

המוכר שטר חוב לחברו ויש משכון בידו ומסרו ביד הלוקח שוב אינו יכול למחול ללוה מה שכנגד המשכון, והוא הדין אם היתה משכונות קרקע וירד הלוקח והחזיק בה שאינו יכול למחול, ויש מי שחולק בזו.

 

סעיף לא

לוקח שטר חוב שחזר ומכרו למלוה אינו יכול למחול. ולא עוד אלא אם מכרו לוקח ראשון לאינש דעלמא, אין לוקח ראשון יכול למחול.

 

סעיף לב

כשמוחל המוכר, או יורשיו, צריכים לשלם כל מה שכתוב בשטר החוב, מהיפה שבנכסין, שהרי גרם לו לאבד השטר, והרי הוא כמו ששרפו. ומיהו שמין השטר כפי מה שהוא, כגון אם הלוה גברא אלימא דלא ציית דינא, או שאין לו נכסים, ואם מת ישלמו יורשיו.

הגה: ואם מכר לו שטר חוב של עכו"ם ומחלו צריך לשלם לו אף הרבית שעלה עליו, אבל אם נודע שפרוע הוא אף על גב דהוא היה יכול לחזור ולגבות מן העכו"ם פטור המוחל, (רבנו ירוחם ני"ד בשם הרשב"א), וכל זה לדעת קצת רבוותא אבל רבים חולקין וסבירא להו דבכל מוכר שטר חוב ומחלו אין צריך לשלם לו אלא הדמים שנתן לו (טור בשם הרא"ש ורב שרירא גאון) ומה שהוציא עליו (ד"ע).

 

סעיף לג

במה דברים אמורים, שהמוחל חייב בתשלומין בזמן שהשטר כשר והמלוה ראוי ליפרע ממנו. אבל אם טען הלוה שהוא מזוייף, ואינו יכול לקיימו, או שהלוה אלם או עני, פטור המוחל מצד מחילתו.

 

סעיף לד

גם במוכר שטר חוב אמרינן אחריות טעות סופר הוא, לפיכך אם בא בעל חוב (של מוכר) וטרף זה החוב, או שבא אחר והביא ראיה ששטר זה שלו, או שלקח מהמלוה תחלה, וכל כיוצא בזה, חוזר הלוקח וגובה מהמוכר מדין אחריות, ואם הוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע או שמחל לו המלוה קודם לכן הרי זה מקח טעות והמעות חוזרים, ואם היה הלוה עני בשעת מכירה, בכלל אונאה הוא אם מכרו ביותר מדמי שוויו. ואין לשטרות אונאה, ואם העני אחר כך ואינו יכול להוציא ממנו כלום, אין זה בכלל אחריות, דמזל דידיה גרם.

 

סעיף לה

המוחל, מזיק הוא משעה שמחלו, ואפילו קבל עליו אחריות, אינו גובה ממשעבדי, אפילו מלקוחות שלקחו לאחר מכאן, אלא אם כן כתב לו בשעת מכירה (אם) אחזיר ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי ונכסי לשלם דמי חוב זה, גובה ממשעבדי, אפילו מלקוחות שקדמו למחילתו.

 

סעיף לו

יש מי שאומר שהוא הדין בנותן שטר חוב לחברו וחזר ומחלו, חייב לשלם לו כדין המוכר שטר חוב וחזר ומחלו.

 

סעיף לז

גר שהיה לו מלוה בשטר על ישראל, ומכר השטר לישראל, ומת הגר, פקע ליה, ונפטר הלוה.

 

סעיף לח

המוכר שטר לחברו, לגבותו, אין בו דין אונאה. אפילו מכר שוה אלף בדינר, או שוה דינר באלף, (ויש חולקין וסבירא ליה דביותר ממחצה הוי בטול מקח) (טור בשם ר"ת והרא"ש פ' הזהב).

 

סעיף לט

שטרות, אין נשבעים עליהם, אפילו הודה במקצת או שיש עליו עד אחד, הרי זה פטור משבועת התורה, אבל נשבעים עליהם היסת אם היתה שם טענת ודאי, (וכן נשבעין עליה על ידי גלגול (הרי"ף והרא"ש פ' שבועת הדיינים), וע"ל סימן צ"ה).

 

סעיף מ

אם היה שומר שכר עליהם ונגנבו או אבדו אפילו בפשיעה, פטור מלשלם, אבל מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי, (וכל שכן ששומר חנם פטור מפשיעה), ויש מחייבים בפשיעה. (והסברא הראשונה היא עיקר דפטורים על שטרות אפילו בפשיעה, אבל אם הזיק בידים, כגון שהשליכו לנהר או כדומה, חייב (טור בשם הרי"ף והרא"ש ועיין בב"י), ואם קנו מידו שיתחייב כדין השומרים חייב (וע"ל סימן ש"א ולקמן ריש סימן צ"ה).

 

סעיף מא

אחים או שותפים שבאו לחלוק ויש להם שטרות, ישומו בית דין כל השטרות לפי שוויין, כל אחד לפי קירוב הזמן וריחוקו ולפי נכסי הלוה ואלמותו ויחלוקו, ואם הוא שטר חוב אחר, יכול כל אחד לומר גוד או אגוד (פירוש: משוך או אמשוך כלומר קנה או מכור), ואם אחר ששמו בית דין וחלקו בגורל, נתקלקל שטרו של אחד מהם, מזלו גרם.

 

סעיף מב

אמר נכסי לפלוני, שטרות בכלל נכסי. ואם הוא שכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים, קנה גם השטרות.

הגה: ולכן בעל שסילק עצמו מנכסי אשתו אף שטרות בכלל וסילק גם כן עצמו משטר ירושה שלה שעשה לה אביה (מהרי"ק שורש י"ג), אבל אין שטרות בכלל מטלטלין ולכן אם אמר מטלטלין לפלוני אין שטרות בכלל (תשובת רשב"א סימן תתפ"ה).