סימן סז: דיני שמיטה ופרוזבול

 סעיף א

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום.

הגה: (רמב"ם פ"ט מה' שמטה שער מ"ה והר"ן בשם י"א) כן היא הסכמת הפוסקים, אבל יש אומרים דאין שמיטה נוהגת בזמן הזה, ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו, שאין נוהגין דין שמיטה כלל בזמן הזה, והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש, כמ"ש בתשובה שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג, ולא אשגחו ביה, וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל טעם למנהג שאין נוהגין שמיטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש ובמהרי"ל, ואין לדקדק אחריהם. ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת, והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היו שמיטה ואם כן יהיה שנת של"ד הבע"ל שמיטה, יה"ר שיבנה בית המקדש ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה (בראשית מט, יא) לפרט ח.

סעיף ב

שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, והמשכנתא, במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיביא מעותיו, שביעית משמטתה, ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו, אין שביעית משמטתה, ואם אינה משכנתא, אלא שסיים לו שדה בהלואתו, אינו משמט, ויש אומרים דהני מילי באתרא דלא מסלקי ליה, וכל שאינו יכול לסלקו אפילו יום אחד, מקרי אתרא דלא מסלקי ליה.

סעיף ג

מי שיש לו עיסקא משל חברו, שביעית משמטת פלגא שהוא מלוה.

סעיף ד

מי שהיה שותף עם חברו, והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפין, אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה.

סעיף ה

ערב שפרע למלוה, וקודם שפרעו הלוה הגיע שנת השמיטה, משמט.

סעיף ו

כל דבר ששביעית משמטת, ג"כ משמטת שבועתו, לפיכך שבועת הדיינים וכיוצא בה, שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו, משמטת שבועתו, אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם, שאם היה מודה בו לא היתה שביעית משמטתו, לפי שהם פקדון ולא מלוה, אין שביעית משמטת שבועתו.

הגה: מי שחייב לחברו ונשבע לשלם לו, כל דבר שהשביעית משמטת, פטור ג"כ לשלם מכח השבועה, דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב ממון (מהרי"ק שורש פ"א ותשובת רמב"ן סי' רנ"ו, וע"ל סימן ע"ג ס"ז).

סעיף ז

(הלוהו ותבעו), וכפר ונשבע לו, והגיע שמיטה והוא בכפירתו, ולאחר שעברה השמיטה הודה לו או באו עדים, אינו משמט, אבל כפר ונשבע והודה אח"כ, או שבאו עדים קודם סוף שביעית, הרי זה משמטת.

סעיף ח

תבעו ממון וכפר, והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין, הוי כגבוי ואינו משמט.

סעיף ט

המלוה את חברו, והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית, הרי זה נשמט. אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה, שהוא חייב.

הגה: וכן אם כתב בשטר לשון פקדון, אינה משמטת, דלהכי כתב לשון פקדון, שלא ישמט (מהרי"ק שורש קפ"ג). אם נהגו לכתוב כן בשטרות, ובשטר אחד לא נמצא כך, לא אמרינן דהוי כאלו נכתב, אע"פ שלענין שאר דברים אמרינן כך, כדלעיל סימן מ"ב (ב"י בשם הרשב"א).

סעיף י

המלוה את חברו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר, אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דהשתא לא קרי ביה לא יגוש.

סעיף יא

המוסר שטרותיו לבית דין, ואמר להם: אתם גבו לי חובי, אינו נשמט.

סעיף יב

המלוה על המשכון, אינו משמט מה שכנגד המשכון. ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון אינו משמט.

סעיף יג

משכנו שלא בשעת הלואתו, ע"י בית דין, דינו כמלוה על המשכון.

סעיף יד

הקפת (פירוש: שקנה באמנה) חנות, אינה משמטת. ואם זקפה במלוה, משמטת.

הגה: ומקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו (טור והרא"ש פ' השולח), ויש אומרים דמקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד (מרדכי פרק הנשבעין).

סעיף טו

שכר שכיר, אינו משמט. ואם זקפו עליו במלוה, משמט.

סעיף טז

קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע אינם משמטים, ואם זקפם במלוה, משמטים ומאימתי נזקפים, משעת העמדה בדין.

סעיף יז

המגרש את אשתו קודם השמיטה, אין כתובה נשמטת, ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה משמטת.

הגה: הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם. ולכן מי שקנה שטר מן העכו"ם על חברו, אין השביעית משמטתו (תשובת רשב"א סימן תשפ"ט), וכן מי שערב בעד חברו נגד עכו"ם, ופרע לעכו"ם, ולקח השטר מן העכו"ם ותבע חברו באותו השטר, אין השביעית משמטת, אבל בלאו הכי משמטת, אע"פ שפרע לעכו"ם בשבילו (ב"י בשם הרשב"א).

סעיף יח

פרוזבול אינו משמט ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב דהיינו ג' בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר, (ויש אומרים דכותבין פרוזבול בכל בית דין (טור וב"י בשם פוסקים) ונראה לי דיש להקל בזמן הזה.

סעיף יט

זה גופו של פרוזבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים או העדים חותמים מלמטה, (והוא הדין שיוכל למסור לבית דין חובותיו שבעל פה) (ר"ן פ' השולח).

סעיף כ

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהם יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחת.

הגה: ויש אומרים דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו בעל פה לפני בית דין ומהני ואין צריך פרוזבול (טור), ואין חלוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא, כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם אני מוסר שטרותי לבית דין פלוני שבעיר פלוני (מרדכי ס"פ השולח).

סעיף כא

יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל ג' עדים (בה"ת שער מ"ה בשם י"א) ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר: הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני, ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים, ואם חתמו ביה דייני טפי מעלי, ואין צריך שם עדים.

סעיף כב

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, ואפילו קרקע כל שהוא סגי, ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על גב יתידות באויר אע"פ שאין מקום היתידות שלו, סגי, אפילו אין ללוה כלל, ויש לחייב לו, או לערב, או למי שחייב לו, כותבים. ואפילו אין לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב לו, מזכהו אפילו ע"י אחר ואפילו שלא בפניו.

הגה: מיהו אם הלוה לפנינו וצווח: איני רוצה לזכות בקרקע של אחרים, אין מזכין לו לאדם בעל כרחו (ר"ן פרק השולח).

סעיף כג

השאילו מקום לתנור או לכירים, כותבים עליו פרוזבול (כך כתב בעיטור מאמר ג'), והוא הדין אם השכירו לו.

סעיף כד

היתה לו שדה ממושכנת, כותבים עליה פרוזבול.

סעיף כה

כותבים לאיש על נכסי אשתו, ולאשה על נכסי בעלה, וליתומים על נכסי אפוטרופוס.

סעיף כו

חמשה שלוו מאחד, די לו בפרוזבול אחד, ואם לוו בשטר אחד אפילו אין קרקע אלא לאחד מהם, כותבים פרוזבול על כולם.

סעיף כז

חמשה שהלוו לאחד, כל אחד צריך פרוזבול.

סעיף כח

יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים, אין צריכים פרוזבול. מי שחייב לקופת הצדקה אינו משמט.

סעיף כט

יתומים גדולים, טענינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנו בשביעית.

סעיף ל

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, לפיכך הלוה את חברו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה בבית דין, וכשתשקע חמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב.

סעיף לא

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב, כותבין פרוזבול.

סעיף לב

פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול.

סעיף לג

נאמן אדם לומר: פרוזבול היה לי אבד, ולא עוד אלא שפותחין לו: שמא פרוזבול היה לך ואבד, ואם אמר כן, נאמן.

הגה: ואם לא פתחו לו הבית דין, ויצא מבית דין וחזר ואמר פרוזבול היה לי, אם הוא קודם פסק דין נאמן, אבל אם הוא לאחר פסק דין, אינו נאמן (ב"י בשם הרשב"א).

סעיף לד

וכן אם אמר המלוה תנאי היה בינינו שלא תשמיטני שביעית, או הקפת חנות היה, או משאר דברים שאין שביעית משמטתן, נאמן, במיגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד.

סעיף לה

הוציא פרוזבול וטוען הנתבע ואמר: מלוה זו שהוא תובע, אחר פרוזבול זה היתה, התובע נאמן, שאילו אמר פרוזבול היה לי ואבד נאמן, ואע"פ שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד.

סעיף לו

המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, יאמר לו המלוה: משמט אני וכבר נפטרת ממני, א"ל אעפ"כ רצוני שתקבל, יקבל ממנו, ואל יאמר לו: בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: שלי הם ובמתנה אני נותן לך, החזיר לו חובו ולא א"ל כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו: שלי הם ובמתנה נתתי לך. ואם לא אמר, לא יקבל ממנו, אלא יטול מעותיו וילך לו.

סעיף לז

שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול, מוציאין שטר מהמלוה להחזירו ללוה.

סעיף לח

המוכר שטר חוב לחברו ואח"כ עברה עליו שמיטה אין הלוקח חוזר על המוכר, שהלוקח פשע בעצמו שלא עשה פרוזבול, ואם כבר עברה עליו שמיטה כשמכרו, טוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד, ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין לו נכסים אינו נאמן, ואם יש לו נכסים נאמן ונפטר, והמוכר ישלם ללוקח.