לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן עא: לוה שהאמין למלוה בעל פה למה מועיל נאמנות

סימן עא: לוה שהאמין למלוה בעל פה למה מועיל נאמנות

 סעיף א

התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו, הרי זה נוטל בלא שבועה אע"פ שטען שפרעו, אפילו היא מלוה על פה.

הגה: ודוקא בדאיכא עדים שהאמינו עליו, אבל אי ליכא עדים, והלוה אומר שהאמינו ופרעו נאמן במיגו. (וע"ל סי' ס"ט ס"ב), אבל אם הביא עדים שפרעו, אינו נוטל כלום. ואם התנה עמו שיהא המלוה נאמן כשני עדים, אע"פ שהביא עדים שפרעו, הרי זה גובה ממנו בלא שבועה, ואפילו הביא מאה עדים שפרעו בפניהם שהשנים כמאה.

הגה: ואפילו היה ללוה מיגו והיה אפשר למיפטר עצמו בטענה אחרת לא מהמנינן ליה במיגו נגד הנאמנות שהאמין עליו (ב"י בשם הרשב"א). אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה, הואיל וירד למנין, אם פרעו בפני ארבעה, הרי זה פרוע.

 

סעיף ב

הא דמהני נאמנות בלא קנין, דוקא בשעת הלואה, אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד.

 

סעיף ג

הא דמהני נאמנות כנגד עדים, הני מילי כשמעידין בפנינו פרעו, אבל אם העידו בפנינו הודה שפרעו, נאמנים, שלא פסלם אלא לפרעון, אבל הודאה מילתא אחריתי היא, ובה לא פסלם, וכן אם העידו שמחל לו החוב, נאמנים.

הגה: וכן כל כיוצא בזה, דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו עליו, ולא יותר (טור סי"ד בשם תשו' הרא"ש) כגון מי שקיבל מעות בעיסקא והאמין לנותן עליו ועל יורשיו לומר שלא אירע הפסד באותו ממון, ובכל אשר יאמר בעיקר הממון. ואח"כ נפטר המקבל והניח ממון ביד אחר, והנותן אומר שהוא מעסק השותפות, אינו נאמן בזה, אפילו היה המקבל (חי) הואיל ולא נכלל בלשון הנאמנות (תשובת הרא"ש כלל ע"א והביאו הטור), אבל כל מה שכתב עליו נאמנות, מהני. כגון אם כתב לו שיהא נאמן כמה הוציא הוצאות ושחדים, מהני, כמו שמהני לעיקר הקרן דכל תנאי שבממון קיים. (כלל הנ"ל סי' ח' והביאו הטור).

 

סעיף ד

המדקדקים עושין שובר מכתב ידו של מלוה על שטר של נאמנות ותו ליכא למיחש למידי.

 

סעיף ה

הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שנית מפני התנאי, הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים, אם הודה, ישלם. ואם כפר, ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת.

הגה: ואפילו פרעו תחלה בעדים מאחר שהאמינו נגד עדים, אין לו עליו אלא שבועת היסת (טור בשם רא"ש והריב"ן מיג"ש וב"י), לפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגול, לעולם לא משתבע, לא בתחלת הפרעון ולא בסוף הפרעון.

הגה: שטר שכתב בו נאמנות כל זמן שלא נכתב עליו תברא, לא עליו על השטר ממש קאמר, אלא על החוב קאמר, ואפילו נכתב במקום אחר (מהרי"ק שורש פ"ט) אלא אם כן פירש בהדיא דאז צריך לקיומיה תנאיה (רשב"ץ ומביאו ב"י סוף סימן ע'), ואם הביא עדים שפרעו, מהני, דהוי כאילו אמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ופרעו לפני עדים אחרים (שם, וכמו שנתבאר לעיל סי' ע' ס"ד).

 

סעיף ו

אין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם אפילו אם פירשו בפירוש.

הגה: פטרו מן השבועה, נדר בכלל, דאין חילוק בין נדר לשבועה רק בבעל הכותב לאשתו נאמנות (ר"ן פרק הכותב).

 

סעיף ז

המחרים לא לימא כל מאן דגזליה, אלא כל מאן דאיתיה לגזילה בידיה ולא מהדר.

 

סעיף ח

אין כותבין פתקא דלטותא להחרים בצבור אלא ליתומים שבאו בטענת אביהם, או אפוטרופוס ואמרו: אין אנו יודעין אצל מי יש למורישנו כלום. ואם אחד רצה לצאת מבית הכנסת כשזה מחרים, יש לבית דין לומר: למה אתה יוצא, ואם לא רצה להתעכב אין מונעין אותו ואפילו שיצא בשעת החרם, (החרם) חל עליו.

הגה: ועי"ל סימן ט"ז סעיף ג' דיש אומרים דנותנין לכל אדם חרם אחר עדות, וכן נוהגין.

 

סעיף ט

שטר שיש בו נאמנות, והלוה מוציא כתב יד המלוה שקבל ממנו סכום פלוני ביום פלוני, וסכום פלוני ביום פלוני והמלוה טוען שאותו כתב ידו הוא מעסק אחר, הדין עם הלוה.

 

סעיף י

שטר שיש בו נאמנות ויוצא מתחת יד אחר, יש מי שאומר שאין מועיל הנאמנות.

 

סעיף יא

כתב פרעון בעדים נגד שטר חוב, ומת המלוה, ויש כמה אמתלאות מוכיחות שכתב הפרעון מזוייף, יתברר הדבר בדרישות וחקירות, ואם אח"כ יראה לבית דין שהעדות מכוונת, חייבים היורשים להחזיר השטר ללוה.

 

סעיף יב

אע"פ שיש בשטר נאמנות אינו גובה מהיתומים קטנים כי אולי כשיגדלו ימצאו שובר או עידי פרעון.

 

סעיף יג

שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד (נ"א: אחר) בעדים, בטל הנאמנות.

 

סעיף יד

שטר שיש בו נאמנות ומנהג המקום שהרבה כותבים נאמנות, בלא המלכת הבעלים לשופרא דשטרא, והלוה טוען כי בלא רשותו נכתב, אם העדים עצמם הם כאן ואומרים שלא כתבוהו כי אם מפני שהיו רואים שבשאר שטרות הוא כתוב כך, אף על גב דכתיב ביה: וקנינא מיניה על כל מאי דכתיב לעיל, אין סומכין על הנאמנות כיון שאינו מנהג פשוט לכתוב כן בכל השטרות, (והוא הדין בשאר תיקוני השטר ועי"ל סימן ס"א סעיף ה') ואם כתוב בו בפירוש: וקנינא על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל, ובענין הנאמנות מפורש, ואח"כ אמרו לא אמר לנו מעולם נאמנות זה, או בטעות כתבנוהו, אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, לכך מנהג טוב לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש ושוב אין לפקפק.

 

סעיף טו

במקום שנהגו שלא לכתוב נאמנות אלא בצווי הלוה, כשמצוה הלוה מועיל, אפילו בלא קנין.

הגה: ונראה לי דדוקא שאמר כן בשעת הלואה (כמו שנתבאר בסי' זה סעיף ב').

 

סעיף טז

שטר שיש בו נאמנות וכתוב בו זמן קבוע לפרעון, אף על פי שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים.

 

סעיף יז

במה דברים אמורים, דמהני נאמנות סתם לפטרו משבועה, בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו, אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו, לא מהני, אלא אם כן פירש שפוטרו ממנו ומיורשיו, שאז גובים בלא שבועה, ואם כתב תהא נאמן עלי ועל באי כחי, יורשיו בכלל, ומקבלי מתנה ג"כ בכלל באי כחו.

 

סעיף יח

מת לוה בחיי מלוה בשטר שיש בו נאמנות סתם, ואח"כ מת מלוה, היורשים גובים בשבועת היורשים: שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע, ואם כתוב בשטר נאמנות מפורש: שפטר אותו והבאים מכחו ממנו ומבאי כחו, גובים בלא שבועה כלל.

 

סעיף יט

אין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו התנה בפירוש שיגבה מהלקוחות בלא שבועת המלוה (ריטב"א וטור ר"ס פ"ב), והוא הדין למלוה מוקדם הבא לגבות שצריך לישבע אע"פ שכתוב בשטרו נאמנות.

 

סעיף כ

יש אומרים שאין נאמנות מועיל אלא לנפרע בפניו ממנו, אבל שלא בפניו לא, אלא בית דין משביעים אותו, ואם פירש ולא לבאים מכחו, אין בית דין משביעים אותו.

 

סעיף כא

מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השטר לומר שהוא פרוע, מועיל נמי גבי יורשים, שאם מת המלוה ובאים יורשים לגבות מהלוה, נאמן לומר שהוא פרוע, אבל צריך לישבע שהוא פרוע אפילו בחיי המלוה, אלא אם כן כתב לו שיהא נאמן בלא שבועה, ואין המלוה יכול לגבות בשטר זה מן היורשים ולא מהלקוחות. ואפילו אמר הלוה: לא פרעתי, אין המלוה טורף בשטר זה מהלקוחות, דחיישינן לקנוניא. ואם טען הלוה בשטר זה ואמר: פרעתי מקצתו או כולו, והמלוה אומר: לא פרע כלום, משלם המקצת שהודה בו ונשבע היסת, ואם התנה עליו שיהא נאמן בלא שבועת היסת אינו נשבע כלל.

 

סעיף כב

כשהאמין המלוה ללוה שיהא נאמן על השטר לומר פרעתי, אפי' תוך הזמן נאמן לומר פרעתי, ואם מת הלוה תוך הזמן, יש מי שאומר שאינו גובה מהיורשים, שאנו טוענין שאביהם פרע, ומיהו בחרם סתם דלא ידעי דלא פרע, ויש מי שאומר שחייבים לפרוע אלא אם כן הביאו עדים שאביהם אמר לפניהם שהוא פרוע.

 

סעיף כג

שטר שכתוב בו: נתחייב פלוני לפלוני או לפלוני והאמין למוציא השטר, ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחברו, וחברו מודה לו, כיון שהאמין למוציא השטר, לאו כל כמיניה לומר שפרע, כל זמן שזה הוציא השטר. ואם היו שותפים בחוב, כיון שאחד מהם מודה שנפרע, אם יש נכסים למודה בית דין יורדים לנכסיו ופורעים לחברו חלקו, ואם אין לו נכסים למודה, אינו נאמן להפסיד לחברו, כיון שהשטר בידו, אבל על חלקו הוא נאמן, ובית דין מגבין לאחר חלקו.