סימן עב: המלוה על המשכון והרבה דיני משכונות
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן עב: המלוה על המשכון והרבה דיני משכונות

סימן עב: המלוה על המשכון והרבה דיני משכונות

 סעיף א

המלוה על המשכון, צריך ליזהר שלא ישתמש בו, מפני שהוא כמו רבית, ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו, ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט, יכול להשכירו שלא ברשות בעלים, ולגבות לו דמי השכירות בחובו, ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירם, אבל לא לעצמו, משום חשדא.

הגה: ודוקא שלא התנה עמו מתחילה אבל אם התנה עם הלוה מתחילה, שרי (ב"י, ועיין בית דין סימן קע"ב וקס"ו). יש אומרים דאין חילוק בין ספרים לשאר דברים, ואם למד בספרים שהלוה עליהם מקרי שולח יד בפקדון ויש מחלקין משום דקסבר מצוה קעביד (מרדכי פרק אלו מציאות שתי הדעות), ועיין בית דין סי' קע"ב).

 

סעיף ב

המלוה את חברו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלוואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו, הרי זה שומר שכר.

הגה: ואין חילוק בין אם פירש שקבלו למשכון בכדי שוויו בין קבלו סתם (טור), לפיכך אם אבד המשכון או נגנב, חייב בדמיו, ואם היה שוה המשכון כדי דמי החוב, אין לאחד על חברו כלום. ואם החוב יתר על המשכון, משלם הלוה היתרון.

הגה: ויש אומרים דאם פירש ואמר בשעת הלוואה שמקבל המשכון בכל החוב אפילו אם קבל קתא דמגלא באלפא זוזי, אבד המשכון, אבד הכל (טור), ואם דמי המשכון יתרים על החוב נותן המלוה ללוה היתרון, ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסים, ישבע המלוה שנאנס, וישלם לו בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה.

הגה: ויש אומרים דמלוה על המשכון לא הוי אלא שומר חנם לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון אלא אבד מעותיו ולא יותר (טור בשם ר"י והרא"ש), וכן מוכח באמת דעת הראש בכמה דוכתי ובפר בסוף פ' שבועת הדיינים כתב ומכל אילו הראיות ברורות נראה דהלכה כרבא ולא כב"י לדעת הראש וכך כתב עוד הרא"ש להדיא בפ' יש נוחלין גבי קנין עד אימתי חוז ע"ש. ומספיקא לא מפקינן ממונא (מרדכי ס"פ האומנין) ואם נאבד או נגנב בפשיעה חייב לשלם לדברי הכל (טור).

 

סעיף ג

המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה ונגנב או נאבד, חייב המלוה אע"פ שביד הלוה אבד כיון דבתורת פקדון נתנן לו, אכתי ברשותא דמלוה קאי, ומזה הטעם אם ראובן לוה מעות משמעון על בגדי אשתו, וחזר והשאילן לו עד לאחר המועד, ומת במועד ומאימת המושל מסרה את אשר לה לשמעון, וגם הבגדים ההם, ואח"כ החזיר לה שמעון הכל חוץ מאותם בגדים, הדין עם שמעון, כיון שבתורת שאלה באו ליד ראובן עדיין הם ברשות שמעון.

הגה: ראובן שנתן לשמעון משכון למשכנו אצל עכו"ם, ושמעון נתן משכון אחר לעכו"ם ועכב משכון של ראובן בידו, נעשה עליו שומר כאלו הלוהו עליו (מהר"ם פאדוואה סי' נ"ט).

 

סעיף ד

המלוה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש בו ונאנס, אפשר שאפילו בנתינת רשות בלבד הוי שואל, וחייב.

 

סעיף ה

מי שנתמשכן ע"י נאמני הקהל על חלקו המגיע מהמס ונגנב המשכון, אין לקהל ולא לנאמן דין שומר שכר. (אלא אם כן יש מנהג בעיר הולכין אחריו) (ב"י בשם הרשב"א).

 

סעיף ו

המלוה על המשכון ומת אף בנו נעשה עליו שומר שכר.

 

סעיף ז

המלוה על המשכון ובשעת קבלת המשכון אמר: איני מקבל אחריותו עלי, אינו אפילו שומר חנם ופטור אפילו מפשיעה.

 

סעיף ח

ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו"ם, ואבדו, ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העכו"ם, לא ישלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף דעלמא.

 

סעיף ט

המלוה על המשכון ואבד או נגנב בלא אונס, שהרי המלוה חייב בדמי המשכון, כמו שנתבאר, ואמר המלוה: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלוה אומר סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה, הרי המלוה נשבע תחילה שבועת השומרים שאינו ברשותו, והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב, ונפטר.

 

סעיף י

אמר המלוה: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלוה אומר: סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה, ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו, ואח"כ ישבע הלוה כמה היה שוה, שהרי הודה במקצתו וישלם הדינר.

 

סעיף יא

סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר איני יודע דמיו, ישבע מלוה שאינו ברשותו, וכולל בשבועתו ששני דינרים היה שוה, וישלם הלוה שאר החוב שהרי הוא יודע בודאי שהוא חייב, ואינו יודע אם פרעו אם לאו. ואם יש למלוה עדים שנאבד, נוטל שקל בלא שבועה, אלא שמחרים הלוה סתם על מי שנוטל ממנו שלא כדין, והוא הדין שאם מאמינו הלוה שנאבד שנוטל שקל בלא שבועה.

 

סעיף יב

אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה.

הגה: ומיירי שאבדו בפשיעה למאן דאמר דלא הוי עליו אלא שומר חנם (טור). והמלוה אומר שלא היה שוה אלא סלע, אם הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים שנאבד, נשבע המלוה היסת, ונפטר. ואם אין הלוה מאמינו שנאבד, וגם אין לו עדים שנאבד, נשבע המלוה שאינו ברשותו, ומגלגל עליו שלא היה שוה, יותר ממה שהלוהו, ואם המלוה מודה במקצת שאמר הלוה: סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואמר המלוה שלא היה שוה אלא חמשה דינרים, משלם לו הדינר שמודה לו, וישבע שלא היה שוה יותר מחמשה דינרים, וכולל בשבועתו שאינו ברשותו, אם אינו מאמינו שנאבד, וגם אין לו עדים שנאבד. ואם אמר לו: הילך מה שהוא שוה יותר ממה שהלויתיך, או שאמר היה לי בידך בכדי שהיה שוה יותר על החוב, הרי זה נשבע היסת, ונפטר, אם זה מאמינו שנאבד או אם יש לו עדים שנאבד. אמר הלוה: סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והמלוה אומר: איני יודע כמה היה שוה, ישבע המלוה שאינו ברשותו, ויכלול בשבועתו שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר. ואם יש עדים שנאבד או שהלוה מאמינו, נשבע היסת שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר, ואם השיב אני יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה, הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם לו סלע. ואם רצה המלוה מחרים סתם על מי שטוען שקר, אם שניהם תובעים זה את זה, שאמר הלוה: סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא שקל, נשבע הלוה היסת שלא היה שוה פחות מסלע, והמלוה נשבע שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע. ואם היה הלוה מאמינו שנאבד, או שיש לו עדים, גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע.

 

סעיף יג

היו שניהם מודים זה לזה, כגון שאומר הלוה: סלע הלויתני וסלע היה שוה, ובא לפדותו והמלוה מודה, אלא שאומר שאבד, אם אין לו עדים ואין הלוה מאמינו נשבע שאינו ברשותו ויצא זה בזה.

הגה: היו עדים שנגנב ושהיה שוה יותר על דמי החוב, ותובע הלוה המותר והמלוה טוען שלא נגנב או נאבד בפשיעתו ופטור, למאן דאמר דלא הוי אלא כשומר חנם ישבע המלוה כשאר שומר חנם שלא פשע בו (טור).

 

סעיף יד

אם הלוה תבעו היתרון שהיה שוה המשכון יותר על דמי החוב ויש עדים בזה, או שהמלוה מודה לו אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי חובו, ישבע המלוה שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס, וגובה חובו מהלוה, שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד, והוה ליה כהלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך.

הגה: הלוה שאמר למלוה על משכון: פרעתיך כך וכך, והמלוה אומר: אמת פרעתני אבל איני יודע כמה, הלוה נאמן במה שאומר, דמלוה אין לו על המשכון רק שעבוד, והוי כאלו הוא התובע, ואין אדם מוציא מאחר בטענת ספק (תשובת רשב"א סי' אלף מ"א ותשובת רמב"ן סי' פ"ה), ואם עד אחד מעיד שלא כדברי הלוה, נשבע הלוה נגד העד, ונוטל המשכון במה שאומר, הואיל והמלוה אינו יודע (ב"י בשם רשב"א), וע"ל סי' זה סעיף כ"ד.

 

סעיף טו

כל היכא שהמלוה צריך לישבע שאינו ברשותו, אפילו שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע, אין שומעין לו דחיישינן שמא עיניו נתן בו, ואם היה דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמים שרוצה לשלם, הרי זה משלם ואינו נשבע, במה דברים אמורים, כשהשבועה מוטלת על המלוה לבד ואין על הלוה שום שבועה אבל בזמן שהלוה נשבע כמה היה שוה, כדי ליטול או ליפטר, אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו, (ואפילו מאמין הלוה למלוה) (ר"ן פ' הדיינין), ואפילו אם ירצה לשלם והוא דבר המצוי לקנות, דחיישינן שמא יוציא את המשכון אחר שבועת הלוה, ונמצא שם שמים מתחלל.

 

סעיף טז

המלוה את חברו על טבעת שיש בו אבן ונאבד, אם הלוה מודה שאותו שביד השולחני שוה לשלו, פשוט שנלך אחר שומת הבקיאים, אבל אם טוען הלוה שלו היתה שוה יותר, והמלוה טוען ברי שלא היתה שוה אלא כזו, הרי זה מודה מקצת ונותן לו מה שהוא מודה ונשבע על השאר. ואם המלוה אינו יודע כמה היתה שוה והלוה טוען ברי שהיתה שוה יותר, הרי הוא נאמן, משום דהוה ליה מלוה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, ומכל מקום צריכים בית דין לחקור היטב ולאיים על הלוה שלא ישקר לשום אותה יותר משוויה.

 

סעיף יז

אם לא נאבד המשכון וחלוקים בעיקר הלואה שהמלוה אומר שהלוהו סלע והלוה אומר שלא הלוהו אלא שקל, אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי, או לא היו הדברים מעולם, או החזרתיו לך, נאמן לומר שהלוהו עליו עד כדי דמיו, בשבועה בנקיטת חפץ. (ודוקא שתפס חפץ אבל תפס מעות נשבע היסת ונפטר) (טור והתרומה שער מ"ט), ואפילו מת הלוה תחלה ואח"כ מת מלוה נפרעים (יתומיו) ממה שתחת ידם, לפיכך אם המשכון שוה סלע, הרי זה נשבע ונוטלו, אין המשכון שוה אלא דינר, הרי המלוה נוטל דינר מדמי המשכון, ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו ונשבע על השנים שכפר בהם, ואם כפר בכל ואמר אין זה משכון אלא פקדון בידו ואין לו אצלי כלום, הרי המלוה נפרע מדמי המשכון, ואם אינו שוה כדי חובו, נוטל ממנו מה ששוה ועל השאר נשבע הלוה היסת ונפטר.

הגה: ואפילו היה זה הדבר שמחזיק בו דברים שעושין בהן אוכל נפש או בגד אלמנה, לא אמרינן כיון שמחוייב להחזיר אין לו מיגו אלא כיון שאין עדים והיה יכול לכפור, יכול לטעון עליו כדי דמיו (טור), והוא הדין במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד של חברו הבא לידו דרך שאלה או פקדון, או מלמד בספרים שלומד עם הנערים, אע"פ שמחוייב להחזיר, מכל מקום לא אבד מיגו שלו ונאמן לטעון עליהם כדי דמיו כל מקום שיש לו מיגו, ואפילו במקום שיש תקנה זו, מכל מקום המלמד יוכל לעכב הספר בעד שכירות הלימוד (מרדכי ס"פ המקבל). יש אומרים דבכל מקום שיכול לטעון על מה שתחת ידו, יכול לישבע סתם שאינו חייב לו כלום, ובלבד שיודע בודאי שזה שכנגדו חייב לו, כגון שיש לו מלוה בידו או פקדון וברור לו שלא נאנס משכנגדו שהוא חייב ליתן לו פקדונו או דמיו וכל כיוצא בזה (נ"י פ"ק דמציעא וב"י סי' עם הארץ בשם תלמידי רשב"א). מיהו לכתחילה אומרים לו לברר דבריו, (כמו שיתבאר למטה סעיף כ"ה ולקמן ריש סי' ע"ה), והא דיכול לטעון על מה שתחת ידו היינו שאומר שזה שכנגדו חייב לו ממון, אבל לא יוכל להחזיק במה שתחת ידו עד שחברו יתן לו פטורים או כיוצא בזה משאר תביעות, כי אין זה שייך לזה (מהרי"ו סי' כ"א ול"ה), וכל מי שיוכל לטעון על מה שתחת ידו, אין לו זכות בו רק משעת העמדה בדין ואילך, ולא משעת תפיסה, ולכן אם נתייקר קודם העמדה בדין ברשות מרא קמא אייקר (ריב"ש סימן שצ"ו).

 

סעיף יח

ואם הוא בענין שאינו יכול לטעון לקוח הוא בידי, או לא היו דברים מעולם, או החזרתיו לך, נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל, ופורע לו ונוטל משכונו, כיצד, דברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר, ואין עדים לומר היאך באו לידו, אפילו ראו עדים עתה בידו, נאמן לומר לקוח הוא בידי, וכן אפילו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, או שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה, ואין עדים שראו עתה בידו, יכול לומר החזרתים לך, או לא היו הדברים מעולם, אם אין עדים שמסרם לידו, אבל דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, ויש עדים שראוהו עתה בידו, אינו יכול לומר לקוח הוא בידי, או החזרתים לך.

הגה: יש אומרים דלא בעינן שראו העדים בידו בשעה שתבעו לבית דין אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהן מכורין בידו, או טענה אחרת שאינן ראויים להחזיר לפי אותה טענה דמעתה אין לו מיגו שהיה יכול לומר: החזרתים, דאנן סהדי שלא החזירם, וכן אם הוא מפורסם שהוא בידו אע"פ שאין כאן עדים שראו בידו, לא יוכל לומר לקוחים הם בידי, שהרי אין כאן מיגו דיוכל לומר החזרתים, דירא לשנות הידוע (הגהות אשירי סוף פרק המקבל), ואפילו אמר בשעה שראו עדים, שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בבית דין, לא מהימן (תשובת הרא"ש כלל קו סי' ב'), ודוקא שראוהו עדים קודם שתבעו בבית דין, אבל אם ראוהו אחר שנפלו טענות והמחלוקת ביניהם בבית דין, לא אבד המיגו שלו ונאמן במה שטוען לקוחים או החזרתים, דהולכים בזה אחר שעת טענה בבית דין (תשובת רמב"ן סי' פ"ד), ואם יש עד אחד בזה, יש אומרים דאין המלוה נאמן דהוי ליה מחוייב לישבע להכחיש העד, ואינו יכול, שהרי מודה לו רק טוען טענה אחרת ליפטר עצמו, והוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם (תשו' הנ"ל, וכדלקמן סי' ע"ה סעיף ג') ויש אומרים דהמלוה נאמן בשבועה (תשו' רשב"א סי' תתקצ"ח וסימן אלף מ') והסכמת בעל המחבר כסברא הראשונה, כמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף כ"ג. וע"ל סימן ע"ה סעיף י"ג ועיין לעיל סי' נ"ח כתבתי אם אדם יכול לטעון על מה שתחת ידו מחמת אחר ולא מחמת זה שנתנו בידו. והא דאדם יוכל לטעון לקוח הוא בידי, או הלויתי עליו היינו דוקא שהחפץ תחת ידו, אבל ראובן שהפקיד דבר אצל שמעון, ולוי הביא עדים שהוא שלו, או ששמעון מודה לו ושמעון טוען שראובן חייב לו עליו, אין ראובן נאמן לומר שלקחו מלוי, אבל אם שמעון אומר שיודע שראובן לקחו מלוי, נאמן, במיגו שהיה אומר שהוא לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל וליכא עדים כיצד בא לידו או שלא ראו בידו (תשובת רשב"א). ואם אינו טוען לקוח הוא בידו, רק שראובן נתן לו של לוי למשכון, עיין לקמן סי' שנ"ו שחייב לפדותו משום תקנת השוק. ועיין עוד מאלו הדינין סימן קל"ג.

 

סעיף יט

דברים העשויים להשאיל ולהשכיר, להרמב"ם היינו כלים שתחלת עשייתם להשאיל ולהשכיר, ולהרי"ף ור"ת כל כלי שמקפידים עליו להשאילו מפני חשיבותו או שמתקלקל, הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הכלים דרכן להשאיל ולהשכיר, והוא שיהיה זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ, וגם שיהיה בעל החפץ רגיל להשאיל כליו לאחרים.

הגה: וזה הכל תלוי באהבת האיש ושנאתו, ולפי מנהג המקום ולפי ראות עיני הדיין לפי מה שהתובע והנתבע הם בני אדם (טור).

 

סעיף כ

המוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיכול לטעון עליו עד כדי דמיו, אם אינו שוה לשומת הבקיאים החצי שהוא טוען עליו, ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי, והאחר כופר שאינו חייב לו כלום, ואומר אע"פ שאיני חייב לו אני רוצה לסלקו בדמים שהוא שוה לשאר בני אדם, הדין עם בעל הכלי (ויש אומרים שהדין עם המחזיק) (טור) (ונראה לי דהמוציא מחברו עליו הראיה).

 

סעיף כא

אין חזקת המחזיק מועלת לטעון עליו כדי דמיו אלא בדבר שאינו יכול לילך מעצמו והוא עומד תחת יד הבעלים, כגון: מטלטלין או עבד קטן שאינו הולך ברגליו, ובהמה המשתמרת ביד הרועה, דכיון שהוא שמור ביד בעליו וזה מוחזק בו, נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו, אבל עבדים גדולים ובהמה שאינה מסורה לרועה, אלא מעצמה הולכת ורועה, אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, או משכון הוא בידי, אלא כשיביא האחד עדים שהם שלו, יחזיר לו העבד והבהמה והוא ישבע לו שלא מכר ולא משכן לו כלום, לפי שאין תפיסתן תפיסה, שמעצמם הולכין אנה ואנה, ובכל מקום ברשות בעלים הם, ואם החזיק בהם ג' שנים ויש לו עדים בכך, הרי זה נאמן, וישבע היסת שלקחן ממנו או שמסרם לו בחובו.

 

סעיף כב

אם המלוה כופר במשכון ושניהם מודים בהלואה, ישבע המלוה היסת שלא הניח בידו משכון, והלוה ישבע היסת שהוא תופס משלו כנגד חובו או יותר, ואע"פ ששוה יותר, נפטר המלוה ממנו, שכבר נשבע עליו. ואם היה שוה פחות, נשבע שמשכונו היה שוה כך וכך וישלם השאר.

 

סעיף כג

ראובן שלוה משמעון עשרה דינרים על משכון, והיה עד אחד בדבר שידע המשכון והחוב, אבל לא כמה היה החוב, ושמעון אומר שעשרים דינרין הלוה לו, אם הוציא שמעון המשכון לפני בית דין או בפני עדים קודם שנפלה הכחשה ביניהם, הדין עם ראובן, וכיון שיש כאן עד אחד, מחייבו שבועה, והרי הוא מודה לדברי העד ואינו יכול לישבע, הילכך מחזיר המשכון, ויביא ראיה על המעות ויטול, וישבע ראובן היסת על העשרה שהוא כופר בהם. אבל אם קודם שהוציא שמעון המשכון בבית דין נפל מחלוקת ביניהם, שמעון נאמן ונשבע בנקיטת חפץ, ונוטל.

 

סעיף כד

ראובן שלוה משמעון שבעה דינרים על המשכון, ואח"כ אמר לו: פרעתיך פעם אחד שני דינרים ופעם שנייה שני דינרין ופעם שלישית דינר, והשיב שמעון: איני זוכר אלא מהדינר לבד, הדין עם ראובן, מפני שגוף המשכון שלו ונמצא כשהוא תובע משכונו שמעון משיבו איני יודע אם יש לי עליו שום דבר מספק, וכיון שכן אין שמעון יכול לתבוע מספק בנכסי ראובן (וע"ל סימן זה סעיף י"ד).

 

סעיף כה

התופס חפץ מחברו, וטוען שיש לו עליו עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שביניהם, צריך לברר היאך נתחייב לו, משום דנפישי רמאי, ואולי מתוך דבריו יתברר רמאותו. (וע"ל סימן זה סעיף י"ז ולקמן סימן ע"ה).

 

סעיף כו

מי שיש בידו משכון מחברו, ודוחקו לפדותו, ואמר לו הלה: יהא משכון שלך, לא קני, דדחויי מדחי ליה.

 

סעיף כז

משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש, אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים ורקבון וניערו כראוי, אם כן אנוס הוא ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר. ואם מודה שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים, או לא ניערו כראוי, חייב לשלם הפחת, ואם יש מחלוקת ביניהם, זה אומר נפחת כך וכך, וזה אומר לא נפחת כל כך, אם הלוה מודה שמתחלה לא היה שוה אלא כדי החוב, כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה, והמלוה אומר שמתחלה לא היה שוה אלא ט"ו ושואל ממנו חמשה, נשבע הלוה היסת ונפטר. ואע"פ שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא. אבל המלוה אינו נשבע שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו, ואם מתחילה היה שוה יותר מכדי החוב, כגון שטוען הלוה שהיה שוה שלשים והלוה (אומר) עשרים ועתה אינו שוה אלא ט"ו, ושואל ממנו עשרה, והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ"ה ואין לו ליתן אלא חמשה, נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה, ומנכה לו חמשה מתוכו, והשאר גובה מהמשכון, שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו. וכל שכן אם אפילו אחר שנפחת שוה כדי החוב, והם חלוקים בפחת, או שאמר המלוה: איני יודע כמה נפחת, שנשבע המלוה שבועת היסת ונפטר.

 

סעיף כח

מלוה אומר סלע הלויתיך עליו וג' דינרים היה שוה ויש לי אצלך דינר, ולוה אומר מכרתי לך בג' דינרים ולא נתת לי המעות, ותובע אותו בהם, שניהם נשבעים שבועת היסת, זה נשבע שמשכון הוא בידו, וזה נשבע שמכרו לו. ואם רצו להפך שבועתם זה על זה הופכין, ואם הם חולקים על ההיפך זה אומר אני מהפכה, וזה אומר אני מהפכה, עומד הדבר עד שיתרצו אחד מהם, ואם לא נתרצו שניהם נשבעין.

 

סעיף כט

מלוה שטוען שנאבד המשכון באונס והלוה טוען ברי לי שאתה מכרתו ולקחת דמיו, נשבע הלוה היסת ונפטר.

 

סעיף ל

ראובן משכן משכון ביד שמעון והלך שמעון ומשכנו ללוי או נתן לו במתנה מה שהיה לו עליו, ונאנס מיד לוי, ותובע ראובן משכונו מיד שמעון ואומר כי סלע היה שוה ולא הלוהו לו עליו אלא שני דינרים ושואל ממנו שני דינרים, ושמעון אומר שלא היה שוה אלא ג' דינרים ואינו חייב לו אלא דינר, נמצא (שמעון) מודה מקצת וצריך לישבע שלא היה שוה אלא ג' דינרים, וגם צריך לישבע שאינו ברשותו ושנאנס, וזה א"א לו לישבע כיון שלא נאנס בידו, ולוי אינו יכול לפוטרו בשבועתו שנאנס, כי יאמר לא מהימן לי לוי, הילכך הוה ליה שמעון מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. וכן הדין אם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהם כמה שיעור פחיתתו ומודה שמעון שנפחת ואיני יודע אם היה באונס אם לאו, הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם. ואם רצה להחרים על כל אדם שיודע שמשכונו אינו שוה כמו שטוען, הרשות בידו. ואם יש עדים ששמרו לוי כראוי ונאנס ממנו, נפטר שמעון. ואפילו אין עדים, אם דרך ראובן להפקיד פקדנותיו ביד לוי, ישבע לוי שאינו ברשותו ושנאנס ממנו, ונפטר שמעון.

הגה: ואם פשע לוי ונאבד ואין לו לשלם, חייב שמעון לשלם לראובן שהוא בעל דבר של ראובן, אף על גב (שראובן) רגיל להפקיד אצל לוי (טור, וע"ל סי' רצ"א).

 

סעיף לא

ראובן שאל משמעון משכון שמשכן בידו, השיב שמעון בנך הקטן בא ושאל אותו בשמך ונתתיו לו, וראובן אומר שלא בא לידו, שמעון פושע הוא, שמסרו ליד בן ראובן אפילו אם היה גדול, שהממשכן או משאיל חפץ לחברו צריך להחזיר לידו.

 

סעיף לב

ראובן היה לו מעות ביד שמעון, ובקש ממנו לוי שילוה אותם לו, ונתרצה להלוותם ונתן לו בהם משכון, ושלח ראובן כתב לשמעון שיתן המעות ללוי, ונתנם לו, ונאבדו המשכונות ביד ראובן, דין מלוה על המשכון יש לו ונתחייב ראובן בשמירת המשכונות. ומיהו לא נתחייב בשמירתם עד שהגיעו המעות ליד לוי, ואם נאבדו המשכונות קודם לכן, פטור ראובן. לפיכך אם ישבע ראובן שנגנבו קודם שבאו המעות ליד לוי, יחזיר לו לוי מעותיו, ואם הוא מסופק אין מוציאין המעות מיד לוי.

 

סעיף לג

ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון, ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו כשיתן לו המעות, וכשהוציא לוי הספרים לתיתן לראובן אומר שנפחתו ונפסדו בידו, ותבעו לשלם לו הפחת, ולוי אמר ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי, כיון שלוי היה יודע שהספרים של ראובן, אף אם הרשוהו שמעון ללמוד בהם לא היה לו לשמוע לו, ולפיכך חייב לשלם לראובן כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהם.

 

סעיף לד

יורש שהוציא שטר שיש למורישו כך וכך ממון אצל פלוני, ושיש לאותו פלוני משכון ביד המוריש, וטוען היורש שהמשכון נאנס מיד מורישו, ותובע המעות, נשבע הנתבע היסת שלא החזיר לו המשכון, ושהיה שוה כנגד חובו ויפטר.

 

סעיף לה

ראובן הניח משכון ביד שמעון, ומת שמעון והניח בנים קטנים, ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון, ואומר שהוא ממושכן ביד אביהם בחמישים וטוענים היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה, החמשים שראובן מודה יתן מיד ליתומים, והחמשים האחרים יתן ביד השליש, עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא וכו' ונוטלים החמשים מיד השליש, במה דברים אמורים, כשהיה המשכון שוה מאה, ואם לאו, אין עליו לתת אלא כדי דמיו, ועל השאר ישבע היסת. במה דברים אמורים, שאין המשכון מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אבל אם הוא מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו משלם אלא החמשים, ואפילו אם המשכון שוה יותר, שהוא נאמן במיגו שהוא שאול בידו.

 

סעיף לו

משכונו של ישראל ביד הגר מעובדי גילולים, ומת הגר ואין לו יורש, ובא אחר והחזיק בו, מוציאים אותו מידו ומחזיר אותו לבעליו, שכיון שמת הגר פקע שעבודו.

 

סעיף לז

וכן הדין אם יש לו שטר משכונא על קרקע של ישראל ומוחזקת בידו ומת, ובא ישראל אחר והחזיק בה, לא עשה כלום, שמיד שמת הגר פקע שעבודו וברשות בעליה עומדת.

 

סעיף לח

כותי שהלוה לישראל על המשכון ונפל ממנו ומצאו ישראל, חייב להשיבו לישראל, ויש מי שאומר דהוא הדין למעות שהלוה ישראל לכותי על משכון ונפלו המעות מהכותי ומצאם ישראל, יחזיר לישראל. (ולי נראה דבמעות הם של המוצא דמעות להוצאה ניתנו וכבר יצאו לגמרי מרשות הנותן).

 

סעיף לט

משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר, ובא אחר והחזיק בו, זה קנה כנגד מעותיו שהיה הגר חייב, וזה קנה השאר, במה דברים אמורים, כשהיה המשכון בחצר שאינה, ולא היה המלוה בחצרו בשעת מיתת הגר, אבל אם היה המלוה בחצרו או אפילו לא היה בחצרו והמשכון בחצרו המשתמרת, זכה לו חצרו בכל המשכון. ראובן היה בידו משכונות (של שמעון) ומת שמעון, ויורשיו תובעים המשכונות, וראובן טוען: אותם המשכונות אני תופס מפני שאמר לי לוי שותפי ששמעון חייב לו מדמי השותפות, ורוצה לישבע לוי על משכנות אלו, אין בדברי לוי כלום מאחר שאינם בידו.

 

סעיף מ

משכונו של עכו"ם ביד ראובן וא"ל ראובן תן לי מעותי, אמר לו העכו"ם תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון, ונתן לו המעות שהעכו"ם חייב לו, ומת העכו"ם והמשכון שוה כפלים מהחוב, זכה שמעון בכל המשכון.

הגה: משכון של עכו"ם ביד ישראל ואמר העכו"ם ליתן המשכון לישראל אחר, ומת זכה זה הראשון במשכון שבידו ואין צריך ליתן לאחר כלום, דהא לא משך (ב"י בשם הרשב"א, ואם היה העכו"ם חייב לישראל אחר ע"ל ר"ס פ"ו).

 

סעיף מא

משכונו של עכו"ם ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת העכו"ם יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון יותר מהחוב.

 

סעיף מב

המחזיק בקרקע חברו ואוכל פירותיו וטוען כי במשכונא ירד בו והיה לו שטר ממאה דינרים שהלוה עליו ועכשיו נאבד ממנו, והלה טוען שלא היה כי אם מחמשים דינרים, אם לא החזיק בו המלוה שני חזקה, הלוה נאמן וישבע (ש"ד) כדין מודה מקצת, ונוטל קרקעו, אבל אם החזיק בה שלשה שנים נאמן המלוה בשבועת היסת ושקיל מאה דקא תבע מפירי דארעא.

 

סעיף מג

המלוה את חברו על המשכון ופרעו וא"ל תן לי משכוני אמר לו לך עתה ובא למחר ואחזירנו לך, ונגנב המשכון, אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבוא בשבילו, חייב המלוה, ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבוא בשבילו, פטור, לפיכך אם יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ולא נתנו לו, חייב, ואם אין עדים ישבע המלוה שלא בא בזמן שקבע לו ופטור.

הגה: ודוקא למאן דאמר מלוה על משכון הוי שומר שכר, אבל למאן דאמר שומר חנם (כמו שנתבאר ריש סימן זה) לא מחייב אלא בפשיעה.

 

סעיף מד

ראובן שהיה לו משכון ביד עכו"ם המלוה ברבית ושמעון הוצרך למעות, ובקש מראובן שירשהו ללוות ממנו על אותו משכון ועשה כן, ונשרף המשכון ביד עכו"ם, פטור שמעון מלשלם לראובן דמי המשכון.

 

סעיף מה

אם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור מעותיו יכול המלוה לכופו לפרוע מעותיו.