לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קכב: אם מת המלוה או שביטל השליחות או ההרשאה

סימן קכב: אם מת המלוה או שביטל השליחות או ההרשאה

 סעיף א

אע"פ שלוה ששלח למלוה חובו בצוויו על ידי שלוחו, ונאבד, פטור, כמו שנתבאר בסימן שקודם זה, אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו על ידי שלוחו, אפילו אם יש עדים שעשאו שליח להביאו לו, עד שיבא בהרשאה.

הגה: מיהו נוהגין האידנא שאם מעמיד לו ערב בעד הרשאה צריך לדון עמו, אע"פ שאינו שלוחו כלל, אם נראה לבית דין שהוא זכות למלוה, דזכין לאדם שלא בפניו (פסקי מהרא"י סימן ריז), והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן לשליח, ואם נאנסו בדרך יהיה חייב לשלם ליורשים, כיון שלא נתנם לו עד שמת המלוה, לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתננו לשליח אלא אם כן בא בהרשאה שהקנה לו קנין אגב קרקע מה שיש לו אצל פלוני.

הגה: מיהו אם ידעו שמת, לא יתנו לשליח (תשובת הרא"ש כלל ס"ב).

 

סעיף ב

העושה שליח בעדים להביא לו מה שיש לו אצל פלוני, וביטל השליחות קודם שיתן זה לשליח, ולא ידע הנתבע בביטול, ונתן לשליח ונאבדו, פטור הנתבע.

הגה: ויש אומרים דחייב, אלא אם כן כתב ליה: זיל דון ואפיק לנפשך (טור בשם הרא"ש).

 

סעיף ג

מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר, רשאי.

הגה: ואם ירצה יוכל לומר שגם הראשון יהא שליחותו קיים, וכל אחד משניהם יהיה מורשה בדבר (תשובת הרא"ש כלל ס"ב סימן ד'), ואין הנתבע יכול לדחות למורשה לומר: שמא המורשה ביטל שליחותך והרשה אחר, שהרי זה אומר לו: תן לי מה שיש בידך וזאת הרשאתי תהיה אצלך ואם ביטל שליחותי הוא הפסיד על עצמו, והנתבע פטור, שהרי בהרשאתו נתן. וכן אם עומד המורשה בדין עם הנתבע ונתחייב המרשה, אין המרשה יכול לסתור הדין בטענה שכשעמד עם זה בדין כבר ביטל שליחותו.

הגה: (טור בשם הרא"ש) מיהו אם ידע המורשה בביטול שליחותו, אע"פ שהנתבע לא ידע, דינו בטל וצריך לחזור ולדון (ב"י).

 

סעיף ד

המרשה את חברו להוציא שלו מיד המחזיק בו, צריך ליקח לו בקנין, שהרשהו, וצריך לכתוב לו: דון וזכה ואפיק לנפשך (או שאר לשון כדומה לזה) (ב"י בשם הרשב"א), ואם לא כתב כן, אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר, שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את (כך כתב הרא"ש פ' מרובה ופשוט הוא דאין חולק ולא כב"ח שכתב דהרמ"ה שהביא הטור באחרונה חולק ע"ש). ומיהו אפילו לא כתב לו כן, ונתן המחזיק מה שבידו ליד המורשה, ונאבד, פטור, דלא גרע מהשליח שעשאו בעדים.

 

סעיף ה

אם כתב דון וזכי ואפיק לנפשך מחצה או שליש או רביע והמותר שלי, מתוך שהוא דן עמו על חלקו צריך הנתבע לדון עמו על הכל. ויש מי שאומר דדוקא בכהאי גוונא אבל אם כתב לו: דון וזכי ואפיק לנפשך מאה דינרים והשאר שלי, איננו מזקיקו לדון עמו אלא על המאה דינרים.

 

סעיף ו

המרשה את חברו כל ההוצאות שיוציא המורשה על דין זה, המשלח חייב בהם (וע"ל סי' שע"ה ס"ד), שכך כותבין בהרשאה: כל דמתעני (פירוש הרמב"ם בפ"ג משלוחין: כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו) לך מן דינא, עלי הדר.

הגה: ואינו אלא שליח בעלמא, ואם רוצה המורשה להחזיק בממון, אינו יכול, וצריך להחזיר, דאינו אלא שליח בעלמא (טור), לפיכך אם תבע פקדון מן הנפקד, וטען שנתנו למורשה וחזר והלוה לו עליו, צריך להחזיר לבעל הפקדון, דהרי המורשה אינו אלא שליח בעלמא (הגהות מרדכי דשבועות), ואם ראובן שהיה לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון לשם ונתן לו הרשאה לקבל שם המעות ולתת לו תמורתם בעיר ראובן, והלך שמעון וקיבלם, ואחר כך בא ראובן לשם ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו, הדין עם שמעון (תה"ד סימן שי"ג).

 

סעיף ז

הרשאה שאין כתוב בה דון וזכי, אלא כך היה כתוב בה: סב ואפיק לנפשך, אין לפסלה מפני שאין כתוב בה: וזכי, דסב וזכי חדא מלתא היא. וכן אין לפסלה מפני שאין כתוב בה: דון, כיון שכתוב בה: כל דמתעני מן דינא עלי הדר, הרי זה במקום דון, וכשרה. אם אין כתוב בהרשאה כל דמתעני מן דינא עלי הדר, כשרה היא, שאין כותבין לשון זה אלא לתקנת המרשה, שלא יוכל לומר הקנת אותו לי כיון שכתבת: דון וזכי ואפיק לנפשך.

הגה: שטר הרשאה אין צריך לכתוב בו זמן, ומכל מקום נוהגין לכתוב בו זמן וכן מה שכותבין: ברעות נפשא בדלא אניסנא וכו' (מרדכי פרק מרובה והגהות מרדכי דשבועות).

 

סעיף ח

הבעל שבא לדון עם אחד שמחזיק בנכסי מלוג של אשתו, צריך הרשאה, ואם יש פירות בקרקע, מתוך שיש לו לדון על הפירות דן על העיקר, ואינו צריך הרשאה (ועיין בא"ה סימן פ"ה).

 

סעיף ט

אחד מהאחים שלא חלקו, או מהשותפים, שבא לתבוע, תובע על הכל, הואיל ויש לו חלק בזה הממון אין צריך הרשאה משאר שותפין. ואם יצא חייב, אין השותף האחר יכול לומר לשותפו שדן: אילו הייתי אני שם הייתי תובע טענות אחרות ומחייב בעל דיני, שהרי אומר לו: למה לא באת לתבוע גם אתה. לפיכך אם היה בעיר אחרת יש לו לחזור על הבעל דין ולדון עמו ולומר לו: איני מודה בכל מה שטען שותפי. ולפיכך יש לנתבע לעכב ולומר: או דון עמי בחלקך, או הבא הרשאה, שהרי ממון שניכם בידי, ושניכם בעלי דיני, ולמחר יבוא אחיך או שותפך ויתבע גם הוא. ויתבאר זה עוד בסימן קעו סעיף כה וסעיף כו.