לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן קכו: הפורע חובו במעמד שלשתן

סימן קכו: הפורע חובו במעמד שלשתן

 סעיף א

ראובן שהיה לו מנה ביד שמעון בין מלוה בין פקדון, ואמר ליה במעמד שלשתן: מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, בין שנתנו לו במתנה בין שנתנו לו בפרעון חובו, קנה ואין ראובן ולא שמעון יכולים לחזור בהם, אע"פ שעדיין עסוקים באותו ענין. וכן אין הנותן יכול לחזור ולמוחלו למי שהוא בידו, ואפילו נולד לוי לאחר שהלוה ראובן לשמעון, קנה.

 

סעיף ב

במה דברים אמורים, כשהיה לראובן מנה ביד שמעון, אבל אם לא היה לו מנה בידו אלא שאמר לו: תן מנה ללוי בשבילי ואפרענו לך, לא קנה, וכל אחד משלשתן יכולין לחזור בו, (ואפילו מחל המלוה ללוה יכול לחזור בו כל זמן שלא קנה בקנין) (ר"י נ"ט), ואפילו פרע שמעון ללוי מקצת החוב, ומכל מקום אם נתנו לו חוזר וגובה מראובן, מאחר שעל פיו נתן.

הגה: וכן אם המקבל פטר הנותן לגמרי, צריך זה שהמעות בידו ליתנם למקבל, דהא לא גרע מערב דעלמא. (נימוקי יוסף ומרדכי פרק איזהו נשך).

 

סעיף ג

אמר ראובן לשמעון, סתם במעמד שלשתן: תן מנה ללוי, ולא אמר ליה: מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, ושמעון מודה שיש לראובן מנה בידו, אלא שאומר שכיון שלא פירש: מנה שיש לי בידך, לא היה דעתו על מנה שיש לו בידי, אלא שאלוה לו מנה ואתננו לך, אין בדבריו כלום, דמסתמא על מנה שיש לו אמר וקנה. ויש אומרים שלא קנה.

 

סעיף ד

היה לראובן ביד שמעון כור חיטים, ואמר ליה במעמד שלשתן: תן ללוי חמשים דינרים שהרי יש לי בידך כור חטים, ונתרצה, ואחר כך רצה שמעון לחזור בו, אם היו החיטים פקדון ופירש: תן לו חמישים דינרים במעות מהחיטים, לא קנה לוי, שיכול לומר שמעון: איני חייב למכור חיטים של ראובן כדי לפרוע חובותיו. ואפילו אם יאמר לוי: תן לי חיטים שוה חמשים דינרים, יכול לומר: לא ציוני ליתן לך חטים אלא מעות. אבל אמר ליה, סתם: תן לו חמשים דינרים מהחיטים שיש לי בידך, נעשה כאומר לו חיטים שוה חמשים דינרים, וקנה. ואם היו הלואה אצלו, אע"פ שאמר לו: חמשים דינרים (במעות), קנה ונותן לו מעות או חיטים שוה חמשים דינרים כשער שבשוק.

 

סעיף ה

אמר לו מנה לי בידך תנהו לפלוני, במעמד שלשתן, ואמר לו: אני אתנהו לך לכשארצה, וכשתובעו אומר לו: איני רוצה עכשיו, אין בדבריו כלום, וחייב ליתן לו לזמן שהוא חייב לממחה, ויש חולקים.

 

סעיף ו

המחהו אצל חברו בענין דלא קנה, אינו נאמן לומר שפרעו אחר כך.

 

סעיף ז

אפי' אם לא נתרצה הלוה או הנפקד ליתן לזה שצוה המלוה או המפקיד, צריך ליתנו לו על כורחו, כיון שאמר ליה במעמד שלשתן.

 

סעיף ח

לא היה במעמד שלשתן כשאמר ליה: מנה לי בידך תנהו ללוי, לא קנה, ויכול לחזור בו, לא שנא מתנה מרובה לא שנא מתנה מועטת. ואם קנה מיד מי שהמעות בידו בתורת הודאה דאית ללוי גביה מנה, אינו יכול לחזור בו (טור ס"ט בשם הרמ"ה).

 

סעיף ט

אמר ראובן לשמעון במעמד שלשתן: מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, ושמעון דוחה את לוי, ולכן רוצה לוי לחזור ולתבוע מראובן, אינו יכול. ויש אומרים שיכול לחזור בו, כל זמן שלא פטר לוי את ראובן בפירוש, (ואפילו אם פטרו בפירוש אם הטעהו בדרך שיתבאר בסמוך סעיף י, וי"א שחוזר על הנותן) (מהרי"ו סימן לג ונ"י פרק המקבל), ומכל מקום אפילו לפי דעת זה, אינו יכול לתבוע את ראובן תחלה, כל זמן שיוכל לגבות משמעון.

הגה: ונראה לי להורות כסברא האחרונה, ואם כן אין אנו צריכין לחילוקים שכתובים בסמוך סעיף י, יא כי הם אליבא דסברא קמייתא ואם נתרשל המקבל ולא תבע המעות עד שהעני הנפקד, ובשביל זה לא יוכל לגבות מן הנפקד, לכולי עלמא אינו יכול לחזור על הנותן, דהוי ליה כאלו הראה לו מעות ליטלן בחובו ולא נטלן, דפטור (נ"י פרק המקבל), וכך כתב בתשו' הרמב"ן שבבעל תרומות שער נ"א ח"ו בשם רב האי גאון). ואם הנפקד אומר שנתן אם נפטר הנותן עיין לעיל סימן צ"א ס"ג.

 

סעיף י

אמר להם במעמד שלשתן מנה לי בידך תנהו לפלוני, ונמצא הלוה עני ואין לו ממה לגבות ממנו, הרי זה חוזר וגובה מראובן, מפני שהטעהו, ואם ידע לוי שהוא עני, או שהיה עשיר באותה שעה והעני, אינו יכול לחזור בו.

 

סעיף יא

טען לוי שהיה שמעון עני והטעהו, וראובן אומר: עשיר היה והעני, אם החוב שנתחייב ראובן ללוי הוא בשטר, על ראובן להביא ראיה, ואם לא יביא ראייה אם יש נאמנות בשטר גובה לוי חובו בלא שבועה, ואם אין בו נאמנות, ישבע לוי ויטול, ואם היה מלוה על פה, נאמן ראובן בשבועת היסת לומר: עשיר היה באותה שעה.

 

סעיף יב

ראובן שאמר לשמעון: שטר חוב שיש לי בידך תנהו ללוי, והיה זה במעמד שלשתן, כל שלא חזר בו ראובן, חייב שמעון ליתנו ללוי, אבל אם חזר בו ראובן, לא, ואם כתב לו שהקנה לו הוא וכל שעבודו, והמחהו אצל זה שמופקדים בידו, אינו יכול לחזור בו.

 

סעיף יג

אם לאחר שנתרצה הלוה או הנפקד ליתן למקבל, אומר עיינתי בחשבוני ולא היה לו אצלי כלום וטעיתי במה שהודיתי לו, אם יכול לברר בעדים שהוא אומר אמת, פטור, אפילו היה בעדים כשנתרצה ליתן לו, וחייב הנותן ליתן למקבל אם נתנו לו בפרעון חובו, ואם אינו יכול לברר הטעות, אם המחהו בפני עדים, וגם קבע זמן למקבל ליתנו לו לזמן ידוע, והוא בתוך זמנו, אינו נאמן לומר: טעיתי. וכן אינו נאמן לומר: משטה הייתי בך, ואם לא המחהו בעדים, יש מי שאומר שנאמן לומר: טעיתי במיגו, דלא היו הדברים מעולם או במיגו דפרעתיך, אם הוא אחר זמן, והדין בין הנותן והמקבל, ויש מי שאומר דאינו נאמן לומר טעיתי, (במיגו דפרעתי), דאין כאן מיגו, דהוי כמיגו במקום עדים, דלא שכיח שיטעה, אלא אדרבה אדם מדקדק היטב קודם שיודה.

הגה: וכן נראה לי עיקר, ודוקא אם הודה לו בפני עדים, אבל אם הודה לו בלא עדים, יכול לומר: טעיתי (ר"ן ספ"ק דגיטין), ואפילו אם נתן לו כתב ידו, נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי, כן נראה לי, ודלא כיש חולקין על זה (מהרי"ק שורש קצג), ועיין לעיל סימן פא סעיף כג).

 

סעיף יד

אם הנותן מודה שטעה בחשבון והמקבל אינו יודע אם טעה אם לאו, אם נתנו למקבל בשביל חוב שהיה לו עליו והמחהו אצלו ליפרע ממנו, אם יש לו נכסים לנותן שיכול המקבל ליפרע ממנו, נאמן הנותן לומר שטעה, ויחזור המקבל ויגבה חובו מהנותן. אבל אם אין לו נכסים או שהוא גברא אלמא והשני נוח לו ליפרע ממנו, לא מהימן, (ואפילו יש עד אחד שמעיד כדבריו) (ר"ן ספ"ק דגיטין), ואם מתנה היא, אינו נאמן כלל אפילו יש נכסים לנותן ואינו גברא אלמא, צריך הנפקד ליתנו למקבל וחוזר וגובה אותו מהנותן.

 

סעיף טו

אם המקבל מודה שטעה בחשבון, והנותן אינו מודה, הנפקד פטור בלא שבועה, והנותן צריך לישבע למקבל אם המחהו, בשביל חוב שהיה לו אצלו. אבל אם המחהו במתנה שנותן לו, פטור בלא שבועה.

 

סעיף טז

אמר ליה במעמד שלשתן ליתן לבעל חובו, מנה והתחיל ליתן לו ואחר כך נמצא שטעה בחשבונו ואינו חייב כלום, אע"פ שפטור מליתן לו יותר, מכל מקום מה שנתן כבר, נתון, ואינו יכול להוציא מידו.

 

סעיף יז

ראובן חכר חכירות מהקהל, ונתחייב להם בסך דמי החכירות לפרוע לזמן פלוני, והקהל היו חייבים לשמעון חמשים זהובים, העמידו הקהל לשמעון אצל ראובן ואמרו לו במעמד שלשתן שיתן לו מאותו חכירות חמשים זהובים, ואח"כ נתבטל החכירות מדעת ראובן, מאחר שבשעה שאמר ליתן לשמעון היה חייב לקהל, אע"פ שנתבטל החכירות אח"כ (מדעתו) חייב ליתן לשמעון.

 

סעיף יח

ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום, לזמן שיצטרך לו, וראובן היה חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד שלשתן, ולא נתחייב בשכירות אלא חמשים זהובים, כי לא נצרך יותר לחפץ, אם שמעון יצא ללוי סתם במעות ואמר: מאה זהובים שיש לי משל ראובן אתנם לך, ולא הזכיר לו שכר החפץ, צריך ליתנם לו, ואפילו אמר מאה זהובים שאני חייב לראובן משכר החפץ אתנם לך, חייב ליתנם, כיון שהודה שהיה חייב לראובן משכר החפץ. אבל אם מודה לוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו, ולא היה חייב לראובן, אלא שכר אותו חפץ, אינו חייב ללוי כלום, אפילו דמי השכר שנשתמש באותו החפץ עד אותו היום, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, דהיינו כשיחזיר לו החפץ.

 

סעיף יט

ראובן הקנה לשמעון מנה שיש לו ביד לוי, במעמד שלשתן ונתן לוי לשמעון ערב, אע"פ שלא היה ערב בקנין, משתעבד, דהוי כערב בשעת מתן המעות, ויש מי שחולק.

 

סעיף כ

מעמד שלשתן על ידי שליח, כגון ששלח הנותן שלוחו לנפקד ליתנו למקבל, לא מהני.

הגה: וכן אפוטרופוס של יתומים הוי כשליח של יתומים, ולא יוכל להקנות מעות יתומים במעמד שלשתן. (ת"ה סימן שמ"ז). ואם אמר הנותן לנפקד במעמד שליח המקבל, יש מי שאומר דמהני, והוא שעשאו המקבל שליח. אבל אם לא עשאו המקבל שליח, אלא שאמר ראובן לשמעון בפני לוי, מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה, יכול לחזור בו.

 

סעיף כא

מעמד שלשתן ליתיה מפי הכתב, אלא במעמד שלשתן ממש.

 

סעיף כב

יש מי שאומר שאין חילוק בין ישראל לעכו"ם במעמד שלשתן, לפיכך ישראל שאמר לעכו"ם, מנה שיש לי בידך תנהו לישראל פלוני במעמד שלשתן, הואיל ונתרצה המקבל קנה, וכן עכו"ם שאמר לישראל: מנה לי בידך תנהו לישראל פלוני, במעמד שלשתן, ואמר הנפקד או הלוה: כן אעשה, קנה, וצריך ליתנו לו, ואינו יכול לומר אנוס הייתי. ויש מי שחולק ואומר שאם הנפקד או הלוה עכו"ם, ואמר לו ישראל המפקיד או המלוה: תנהו לישראל פלוני במעמד שלשתן, לא קנה.

הגה: מיהו אם אמר לו תנה אותו לפלוני ותדור לו ליתן לו ובזה תהיה פטור ממני, יש אומרים דקנה המקבל (מרדכי פרק מי שמת ומהרי"ו סימן לג), ובכל ענין אם כבר נתן העכו"ם מה שבידו לישראל המקבל, אין מוציאין מידו, וכן בכל מקום שאין הקנין נתפס בו, אם זכה וקיבלם כבר, שוב לא מפקינן מיניה. (תרומת הדשן סימן שי"ג). ואם הנפקד או הלוה ישראל, והמקבל עכו"ם, כל זמן שאין ישראל הנותן חוזר בו, יכול ליתנו לעכו"ם, אבל אם חזר בו הנותן לא זכה העכו"ם, וחייב הנפקד להחזירו למפקיד, ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מהעכו"ם, לפי שבדיניהם הוא חייב ליתן כיון שאמר ליתן לו, יתן לעכו"ם והוא פטור מהמפקיד, ואם הנותן עכו"ם, והמקבל והנפקד ישראלים, קנה הישראל ויכול להוציא מיד הנפקד בבית דין, ואם העכו"ם הנותן אנס, והוציא בכח מידו קודם שיתן לישראל המקבל, אם מלוה הוא, חייב הלוה לפרוע גם לישראל המקבל. ואם פקדון הוא, ונכנס העכו"ם בבית הנפקד ונטלו בחזקה, אינו חייב לשלם לישראל המקבל, (ואפי' נטל שלו והציל הפקדון, נוטל מן הפקדון כל מה שהוציא עליו) (הגהות מרדכי פ"ג דב"ב).

 

סעיף כג

מכנסת מלוה על פה לבעלה, אין צריך מעמד שלשתן.