לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רמו: השומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר

סימן רמו: השומע שמת בנו וכתב נכסיו לאחר

 סעיף א

לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומר אע"פ שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין מתנתו קיימת.

 

סעיף ב

יש מי שאומר שדין זה דוקא בשכיב מרע, אבל לא בבריא. ויש מי שאומר דאפילו בבריא היא.

 

סעיף ג

יש מי שאומר דהוא הדין בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו, או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו, בטלה המתנה.

 

סעיף ד

הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו, בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע, (ויש אומרים דדוקא שכתב לו בלשון מתנה, אבל שכיב מרע שכתב לו לשון ירושה קנה) (טור), אפילו היה בן קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוטרופוס והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו. ואפילו האריך בלשון כדרך שופרא דשטרי , יזכי, יחזיק אומדן דעת הוא שלא נתכוין אלא להיות אחיו נשמעים לו. ואם שייר כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלים, זכה הבן במתנה. ואם פירש בשטר שמקנה לו הקנאה גמורה ולא בתורת אפוטרופוס, או שפירש בשטר שיהא רשאי למכור ולתת לאחרים, או שכתב לו מטלטלי אגב מקרקעי, או שהקנה לו בקנין, וכן כל שכתוב בשטר המתנה לשון שאפשר להוכיח ממנו דלמתנה גמורה נתכוין, קנה.

הגה: ואם כתב לאחד שיהא מושל ושולט בכל אשר לו, אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופוס (הרא"ש כלל פ"ד סימן ב וריב"ש סימן ת"ע).

 

סעיף ה

וכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה אם נתכוין למתנה גמורה, על המקבל להביא ראיה על כך.

 

סעיף ו

במה דברים אמורים, שכתב לבן בין הבנים. אבל אם כתב לבן בין הבנות, או לבת בין הבנות (או לבת בין הבנים) (טור) או לאחד מהיורשים בין שאר יורשים, אע"פ שלא שייר כלום מתנתו קיימת. (ויש אומרים דבת בין הבנים או בין הבנות לא קנתה) (טור בשם הרא"ש והרמ"ה).

 

סעיף ז

יש מי שאומר דכותב כל נכסיו לבן בין הבנים, אם נתן לו קנין וייפה כחו, קנה. ויש מי שאומר שאע"פ כן לא קנה.

 

סעיף ח

אם אמר: כתבו תנו לו כל נכסי, ולא ייפה כחו לומר: תנו לו כל נכסי ואף כתבו, אפילו אפוטרופוס לא עשאו.

 

סעיף ט

הכותב כל נכסיו לאחד מבניו ולאחר, זה האחר קנה חצי הנכסים במתנה, ונשאר החצי לבניו, והבן שנתנו לו, אפוטרופוס מינהו על שאר אחיו.

 

סעיף י

יש מי שאומר שאם כתב חצי נכסי לבני וחצי נכסי לפלוני, לבנו נמי הוי מתנה. ואם כתב שני שלישי נכסי לבני והשליש לאחר, לא עשה בנו אלא אפוטרופוס.

 

סעיף יא

כתב כל נכסיו לשני בניו, שניהם אפוטרופסים, ואם כתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני, הראשון הוי מתנה והשני הוי אפוטרופוס על החצי לכל הבנים, וגם הראשון שנתן לו חצי הנכסים יש לו חלק בחצי האחר כשאר האחים.

 

סעיף יב

הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס, וכבר נתבארו פרטי דין זה בטור אבן העזר (סימן ק"ז).

 

סעיף יג

הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, כבר נתבאר בטור הנזכר (סימן ק"ו).

 

סעיף יד

הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר מוקדם, (כבר נתבאר בטור הנזכר בסימן ק"ז).

 

סעיף טו

דין שטר במתנה שלא נעשה אלא להבריח, (כבר נתבאר בטור הנזכר סימן צ).

 

סעיף טז

דין שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מהבנים, ג"ז בטור הנזכר (סימן ק"ח).

 

סעיף יז

כל הנותנים כל נכסיהם, משתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעלים הראשונים, אין המקבל מתנה מחזיר פירות.

הגה: האומר לחברו אכול עמי, צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה, ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקבל לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור (ת"ה סימן שי"ז).