לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רנ: דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה בלא קנין ובקנין

סימן רנ: דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה בלא קנין ובקנין

 סעיף א

מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי.

הגה: ואין חילוק בין צוה לתת מיד לאחר מותו או שצוה ליורשיו ליתן לאחר זמן (נ"י פ"י וב"י סימן רמ"ח בשם הריטב"א), ואם לא צוה לתת דבר רק מינה אפוטרופסים ונתן להם רשות לחלוק נכסיו כפי מה שירצו ועשייתם יהיה כעשייתו, יש אומרים דאין בדבריו כלום, דמיד שמת נפלו נכסיו קמי יורשיו ונתבטלה מתנתו (מרדכי ס"פ יש נוחלין בשם ר"ג ותשובת רשב"א סימן תש"ד), (ויש אומרים דדבריו קיימין) (מרדכי שם בשם רשב"ם ותשובת רד"ך בית ל).

 

סעיף ב

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר כלום, אע"פ שקנו מידו, אם עמד ונתרפא לגמרי, המתנה בטלה ממילא. (ואפילו התנה בשעת המתנה שלא יוכל לחזור בו, אם עמד חוזר, אלא אם כן קנו מידו) (תשובת רשב"א סימן תתקע"א ותשובת רמב"ן סימן ג וריב"ש סימן ר"ז), ואם לא נתרפא לגמרי, אלא ניתק מחולי לחולי, אם לא עמד ולא הלך ונשען על מקלו בשוק, מתנתו מתנה, (אע"פ שהלך בביתו על משענתו) (מרדכי פרק אלמנה ופרק מי שמת), ואם עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת ממנו, והלך ונשען על מקלו, אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קיימת, ואם לאו אינה מתנה. ואם הלך בשוק בלא משענת, אינו צריך אומד, אלא בטלו מתנותיו הראשונות.

 

סעיף ג

במה דברים אמורים, בנותן מתנה. אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני, קנה הלה, ואפילו יעמוד זה אינו יכול לחזור בו.

הגה: אמר רוצה אני שיהיו מטלטלין לשמעון, הרי זה לשון מתנה, אבל אם אמר מטלטלין אלו לשמעון, או יש לשמעון בידי, הוי לשון הודאה (ב"י סימן רנ"ב בשם הרשב"א). ואם הקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום, או הפקירם או חלקם לעניים, אם עמד נתבטל הכל, כדין נותן מתנה. (ואפילו אם תפסו עניים מפקינן מנייהו (ריב"ש סימן ק"ס), ודלא כדברי החולקין. וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה (טור). אם מכר נכסיו כשהיה שכיב מרע, אם מקצתם מכר ממכרו קיים כבריא, ואם כלם מכר, אם המעות עצמם קיימים, אם עמד חוזר, ואם הוציא המעות אינו יכול לחזור בו.

 

סעיף ד

אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום, אבל אם שייר כלום שלא נתן, דינו כמתנת בריא שאינה נקנית אלא בקנין.

הגה: ולאו דוקא קנין, אלא הוא הדין משיכה או מסירה או הגבהה, כל אחד לפי קניינו, בין קרקע בין מטלטלין, ודוקא במתנה כזו מהני מסירתו, אבל מתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו לא מהני תפיסה כלום (מרדכי) וע"ל סעיף י"ג. ואפילו אם מת צריך קנין, לפיכך אם עמד אינו יכול לחזור בו, וכמה יהא השיור, אפילו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין. (ויש אומרים דבעינן שיור כדי פרנסתו) (טור בשם הרא"ש).

 

סעיף ה

הסומא או הפסח או הגדם או החושש בראשו או בעינו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם, הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו וממכרו ומתנותיו. אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המטה, הוא הנקרא שכיב מרע. אע"פ שלא אמר שמצוה מחמת החולי (ב"י בשם תשו' רשב"א), ויש אומרים דוקא ג' ימים הראשונים דינו כשכיב מרע, אבל לאחר ג' ימים או שקפץ עליו החולי, אפילו תוך ג', דינו כמצוה מחמת מיתה שיתבאר לקמן סעיף ז וסעיף י"ז (טור בשם הרא"ש ועיין בב"י).

 

סעיף ו

אם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה, בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין, שנתבאר בטור אבן העזר סימן קכ"א, ואם השיב על לאו לאו ועל הן הן, מתנתו מתנה, ואם לאו, אין מתנתו מתנה.

הגה: צוואת שכיב מרע שלא נכתב בה שהיה מיושב בדעתו, אפילו הכי אין חוששין לה, ומה שנוהגין לכתבו אינו אלא לשופרא דשטרי (תשובת ריטב"א). גוסס, מתנתו מתנה.

 

סעיף ז

במה דברים אמורים, שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר, כשנתן סתם. אבל אם פירש מחמת מיתה, או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה, כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה, אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין, לכשימות, ואם עמד, חוזר אפילו יש בה קנין במקצת.

 

סעיף ח

המפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן, והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתם כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובים וכמסורים דמו, ומקיימים אותם אם מת, ואם ניצל ועמד, אפילו קנו מידו במקצת, חוזר כדין כל מצוה מחמת מיתה.

 

סעיף ט

במה דברים אמורים, דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין, בסתם. אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת שכיב מרע, אין צריך קנין, ואם עמד חוזר ואם לא עמד קונה זה המקצת, ואם יש בו קנין אינו קונה אלא אם כן כתב כמיפה כחו. וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו, ומקנה לו מחיים, הרי היא כשאר מתנת בריא, שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואינו יכול לחזור בו.

הגה: ויש אומרים דהוא הדין מתנת שכיב מרע שכתבו שמקנה לו מהיום הוי כמתנת בריא וצריכה קנין (נ"י פרק מי שמת). ולכן יש ליזהר בצוואת שכיב מרע שלא לכתוב בה שנתן במתנת בריא או מהיום, אם לא צוה כך. ואם צוה כך, אסור לשנות ואז יש לו דין מתנת בריא ואינו נקנה רק בקנין, ולא אמרינן בזה שטעות סופר היה. ואם לא היה בה קנין המתנה בטילה כן נראה לי.

 

סעיף י

שכיב מרע שנתן הנכסים, שהדבר גלוי שהם כל נכסים שיש לו, הרי זה כמתנה במקצת (וצריכה קנין) (טור), ואם קנו מידו ועמד, אינו חוזר, חוששים אנו שמא נשארו לו נכסים אחרים במדינת הים, עד שיאמר: כל נכסי שהם אלו או שהוא מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו, ואז תהיה המתנה בכל.

 

סעיף יא

אין חלוק במתנת שכיב מרע בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד. לפיכך שכיב מרע שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה, אם לא הפסיק בין אחד לחברו, אלא חלק זה לפלוני וזה לפלוני, ומת, קנו כולם אפילו בלא קנין. עמד, חוזר בכולם אפילו בקנין, דכולה חדא מתנה היא בלא שיור, ואם הפסיק בין אחד לחברו כמי שנמלך, על הראשונים חוץ מהאחרון, יש להם דין מתנת שכיב מרע במקצת שצריכה קנין אפילו מת, ולפיכך אם עמד אינו חוזר, ואם אין בהם קנין לא יקנו אפילו אם ימות, והאחרון הוא מתנת שכיב מרע בכולה, וקונה אם מת אפילו בלא קנין, ולפיכך אם עמד חוזר.

 

סעיף יב

שכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצת, סתמא חזר בכל.

הגה: ואפילו נתן לשנים בשטר אחד וחזר מאחד מהן, גם השני בטל. מיהו אם פירש בהדיא דאינו חוזר רק במקצתן, קנה הראשון הנשאר, אף על גב דהוי מתנה במקצת ולא קנו מיניה, מכל מקום בשעה שנתן לו הוי מתנה בכל ולא היה צריך קנין (נ"י פרק מי שמת), ויש אומרים דוקא שחזר ונתן אותו מקצת לאחרים, אבל אם שייר אותו מקצת שחזר בו לעצמו, גם הנשאר ביד האחר בטל עד שקנו ממנו (נ"י שם). כתב נכסיו מקצתן לאחרים ומקצתן ליורשיו, וחזר בחלק היורשין, לא נתבטל מתנה של אחרים, דשל יורשין אינו אלא כירושה בעלמא. (נ"י הנ"ל). לפיכך אם נתן כל נכסיו לראשון, וחזר ונתן מקצתן לשני, הראשון לא קנה אפילו אם ימות, שהרי חזר בו, והשני יש לו דין מתנת שכיב מרע במקצת. לפיכך אם יש בה קנין קונה אפילו אם לא מת, ואם אין בה קנין אפילו אם מת אינו קונה. נתן מקצתן לראשון בקנין, והמותר לשני, ראשון קונה אפילו לא מת, והשני הוא מתנת שכיב מרע בכל, ואם מת קנה אפילו בלא קנין, עמד לא קנה אפילו הוא בקנין.

 

סעיף יג

שכיב מרע שכתב לאחד וחזר וכתב לאחר, האחרון קנה, שיש לו לחזור עד שימות. (אם פירש שיהא במתנת שכיב מרע כמו שנתבאר בסעיף ט), בין בכל בין , בין לעצמו בין לאחר, ואפילו כתב וזיכה לראשון, וכתב וזיכה לאחרון, האחרון קנה, ששכיב מרע שזיכה עדיין מתנת שכיב מרע היא. (וע"ל ס"ד דתפיסה לא מהני. מיהו אם כתב והגיע המתנה ליד המקבל מתנה, משמע בטור דמהני, וצ"ע מנא ליה). אבל שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו, אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בו לא לאחר ולא לעצמו, בין שנתן בכל בין שנתן מקצת.

 

סעיף יד

מצוה מחמת מיתה, אפילו כתב וזיכה וקנו מידו בכל מיני הקנאות, יכול לחזור בו. (ומיהו אם פירש בהדיא שנותן במתנת בריא במעכשיו וקנו מידו קנה (נ"י הנ"ל). ויש מי שאומר דהני מילי כשפירש בהדיא שמחמת מיתה הוא נותן, אבל סתם מצוה מחמת מיתה, כגון דאמר: וי דקא מיית, דינו כשכיב מרע.

 

סעיף טו

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, לפי שיצא עליו קול שהוא בן חורין, ואם כתב לו בפירוש מהיום אם ימות יכול לחזור בו.

 

סעיף טז

ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה ירשו אחיו שני שלישי הממון והיא תטול השליש, והגיע השטר ליד האחים, וחלה ראובן וצוה לתת משני שלישי הממון גם לאחרים, ומת, ובאים האחים לבטל הצוואה מפני שזכו הם בשני שלישי הממון, אין בדבריהם כלום וצוואתו קיימת.

 

סעיף יז

מתנת שכיב מרע בכולה שנתנה בקנין, לא קנה אפילו מת, ואפילו אם נכתבה המתנה בשטר ומסר לו השטר מחיים לא קנה, דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין, ואין קנין לאחר מיתה. ואם פירש שלא הקנה אלא כדי לייפות כחו, כגון שכתב: וקנינא מיניה מוסף על מתנתה דא, קנה. (וכן אם כתב דשטר זה יהיה בכל אופן המועיל, הוי כאלו כתוב יפוי כח וקנה (מהר"ם פאדוואה סימן נ"ו). ויש מי שאומר דהוא הדין נמי מצוה מחמת מיתה בקנין דינו כמתנת שכיב מרע, שהקנין מגרע כחו, אלא אם כן יפה כחו.

הגה: ויש אומרים דאם הנותן לא ביקש הקנין, רק המקבל, הוי כיפוי כח (פסקי מהרא"י סימן י'), וכן אם אמר אחר הקנין שתתקיים המתנה, הוי כיפוי כח (ריב"ש סימן קס"ז). הקנה לו מטלטלין אגב קרקע, לא קנה המטלטלים אע"פ שקנה לאחר מיתה הקרקע, דהוה ליה כאלו הקנה לו מטלטלין עם קרקע של מקנה. ואם א"ל: מטלטלין אלו לפלוני וליפוי כח אני נותן לו אגב קרקע, קנה (תשובת רשב"א סימן תתפ"ב). שכיב מרע שצוה להיות פלוני ופלוני אפוטרופוס על נכסיו, וקנו מידו, דבריו קיימין ואין צריך בזה יפוי כח (ב"י בשם הריב"ש), וכן אם קנו מידו שמקנה מעכשיו או מהיום, אע"פ שפירש שהמתנה לא תהא קיימת רק לאחר מיתה, דבריו קיימין ואין צריך יפוי כח (ב"י בשם הריטב"א).

 

סעיף יח

וכן אם צוה שכיב מרע שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה, ומת, אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, אלא אם כן ייפה כחו בכתיבה, כגון שאמר: תנו אף כתבו לו. ואם לא ייפה כחו, אפילו אם נכתב השטר מחיים, אין נותנים לו לאחר מיתה.

 

סעיף יט

הא דאמרינן שאפילו הגיע השטר ליד המקבל לא קנה אלא אם כן ייפה כחו, דוקא כשאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה, שכתוב בו: שדי נתונה לך, ומסר השטר לידו, דאז הוי מסירת השטר כמו קנין וצריך יפוי כח, אבל אם השטר כתוב בו בלשון צוואה, כדרך שמצוה אל ביתו, שאז אינו עומד אלא לראיה, אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה, (וכן אם כתב בכתב ידו שדי נתונה לפלוני אינו אלא כצוואה דעלמא וקנה בלא יפוי כח) (ב"י בשם רבי ירוחם).

 

סעיף כ

אם כתב לאחד והקנה לו, וחזר וכתב לשני והקנה לו, יש מי שאומר שהשני קונה אפילו בלא יפוי כח ואפילו לא הגיע השטר לידו מחיים. וכן אם כתב ומסר וזיכה לזה, וחזר וכתב ומסר וזיכה לשני, שני קונה אף בלא יפוי כח, דקנין דשני לאו לגרועי אתא, אלא שהוא סבור שלא יקנה אם פיחת לו מהראשון.

 

סעיף כא

הא דאמרינן שאם צוה שכיב מרע שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, דוקא בכהאי גוונא, אבל שכיב מרע שמסדר ענינו וגומר צוואתו ומצוה לכתבה, אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא, וגמר להקנות לו מיד, ואין צריך יפוי כח.

הגה: וכבר נתבאר סעיף י"ט דבעינן שבאה הצוואה ליד המקבל מחיים. וצוואה שכתב בה קנין הוי כשאר שטר מתנה דבעינן יפוי כח. ובמקום שנהגו שכולן מקנין בצוואה בעלמא ואין מכוונין להקנות בשטר אין צריך יפוי כח (ריב"ש סימן קס"ח). מי שמבקש מיורשיו שיעשו כך וכך בנכסיו, מקרי צוואת שכיב מרע, כי מה שביקש לא עשה רק לחזק הדברים (פסקי מהרא"י סימן צ"ט).

 

סעיף כב

יש מי שאומר דלא שני לן בין אומר כתבו ותנו לו לאומר תנו וכתבו לו. ויש מי שאומר דהא דבעינן יפוי כח דוקא באומר: כתבו ותנו מנה לפלוני, דמשמע כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר, אבל כשאומר: תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר, דכיון שאינו מזכיר שיתנו לו השטר, לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר, וכן שכיב מרע שאמר: תנו מנה לפלוני, ואחר כדי דיבור אמר: כתבו ותנו לו את השטר, מסתמא לא לחזור ממתנה ראשונה נתכוון אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה, והעדים כותבין מה שצוה בפניהם, ואין כותבין: ואמר לנו כתבו ותנו, לפי שנמצאו מבטלים בכך המתנה.

 

סעיף כג

בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני, ומת, אין נותנים אפילו במיפה כחו, ויש מי שאומר דהיינו משום דאמר: כתבו ותנו, אבל אם אמר: תנו, ולא אמר: כתבו, נותנים משום מצוה לקיים דברי המת, ויש אומרים דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש (ועיין מזה לקמן סימן רנ"ב).

 

סעיף כד

בריא שאמר: כתבו ותנו שדה זו לפלוני, אם מחיים, כותבים ונותנים אי לא הדר ביה קמי דמטי שטרא לידיה, אבל לאחר מיתה אין כותבין ונותנין אלא אם כן קנו מידו.

 

סעיף כה

מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו, אע"פ שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זה אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך, ואם זיכה בה לאחר, בין מהיורשים בין שאינו מהיורשים, כל הדברים שבה קיימים ככל מתנת שכיב מרע. וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו, ונתן השטר על יד שליש ואמר ליה: יהי זה אצלך, ולא פירש לו כלום, או שאמר ליה: הנח עד שאומר לך מה תעשה, ומת, אינו כלום. (ובמתנת בריא בקנין, כשהקנה קנה המקבל) (טור בשם הרא"ש).

 

סעיף כו

הנותן סתם מטלטליו לאחר מעכשיו ולאחר מותו, ולאחר שמת טוענים היורשין הבא ראיה שמטלטלים אלו היו לו בשעת מתנה, דשמא לאחר מכאן לקחן,, אין בדבריהם כלום, דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו (ועיין לעיל סימן ס סעיף ו).