לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן רנג: איזה לשון מועיל לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני

סימן רנג: איזה לשון מועיל לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני מאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני

 סעיף א

שנים שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם, כותבין ואין עושין דין, ואם היו שלשה, רצו כותבין רצו עושים דין.

הגה: להחזיק כל אחד במה שצוה ולדון בכל דברי ספק שנפל בצואה, ואין אחד מן היורשין או מקבלים יכולים לומר לבית דין אחר אזלינן (טור), במה דברים אמורים, ביום, אבל בלילה כותבין ואין עושין דין.

 

סעיף ב

שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי או מקצת נכסי או יחזיק או יזכה או יקנה, כולם לשון מתנה הם. וכן אם אמר יחסון או יירש, על מי שראוי ליורשו, הרי זה קנה. אבל אם אמר: יהנה פלוני בנכסי, או יעמוד בהם או יראה או ישען בהם, לא קנה. ואם אמר: אני מניח לפלוני הוי לשון מתנה ואם אמר לשון יפול לפלוני כך וכך, לשון ירושה הוא.

הגה: ובכל זה דוקא שהזכיר לשון מתנה, אבל אם אמר: כך וכך לפלוני בנכסי, לאו כלום הוא (מהרי"ק שורש צ"ד). האומר לפרוע לאשתו כתובתה במעות מזומנים אין זה לשון מתנה, ואין יורשין צריכין לקיים משום מצוה לקיים דברי המת (ב"י סימן רנ"ב בשם הריטב"א) כמו שנתבאר לעיל (סוף סימן רנ"ב).

 

סעיף ג

לשונות אלו של מתנה המועילים בשכיב מרע, יש אומרים שהוא הדין שמועילים בבריא, ויש אומרים שאינם מועילים.

 

סעיף ד

מה שכותבים במתנה: תלך ותזכה ותירש ותמשכון ותעשה ממנה חפצך ורצונך, אין לשונות אלו אלא שופרא דשטרא, ואע"פ שלא נכתבו הויא מתנה. (אם כתוב בשטר צוואה לשון דאפשר לתלות בטעות סופר, עיין לעיל סימן מ"ט סעיף ו).

 

סעיף ה

שכיב מרע שאמרו לו נכסיך למי, אמר: כמדומה שיש לי בן, או שאשתי מעוברת, עכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת, נכסי לפלוני, ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה אפילו מת הבן או הפילה אשתו אחר כך.

 

סעיף ו

שכיב מרע שאמר: נכסי לפלוני, או שאמרו לו: נכסיך למי שמא לפלוני, והשיב להם: אלא למי יהיו, אם הוא ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה, ונפקא מיניה שאם אמר: ואחריו לפלוני אינו כלום, שירושה אין לה הפסק. ואם אינו ראוי, זוכה בהם משום מתנה. (ואם פירש בהדיא שנותן לו במתנה, אפילו ראוי ליורשו אינו אלא לשון מתנה (ב"י בשם מהרי"ל ומגיד פ"ט דזכיה), ועיין לעיל ריש ס' רמ"ח סעיף א ב).

 

סעיף ז

במה דברים אמורים, שזוכה בהם משום ירושה, כשהיה היורש הזה אחת מבנותיו או אחד משאר יורשים, אבל אם היה אחד מבניו, לא עשאו אלא אפוטרופוס כמו שנתבאר לקמן (בסימן רמ"ו).

 

סעיף ח

שכיב מרע שאמר תנו ק"ק זוז לפלוני בני כראוי לו, או לאשתי כראוי לה, או לבעל חובי כראוי לו, נוטלים ק"ק זוז עודף על חלק הבכורה והכתובה והחוב, ואם אמר תנו ק"ק זוז לבני בבכורתו או לאשתי בכתובתה, לא יטלו שניהם אלא אחד מהם וידן על העליונה, ואם ק"ק זוז יותר נוטלים ק"ק זוז ואם הבכורה והכתובה יותר מק"ק זוז נוטלים אותה, אבל אם אמר תנו ק"ק לבעל חובי בחובו אין לו אלא חובו, (ואם אמר ר' זוז לבני פלוני שהוא פשוט בירושתו, אין לו אלא ר' זוז (טור), ואם לא אמר לא כראוי לו ולא בבכורתו ולא בכתובתה ולא בחובו, בכולם ידם על העליונה. ואפילו בבעל חוב, אם אמר: תנו ק"ק זוז לפלוני בעל חובי, רצה נוטלן רצה נוטל חובו, ויש חולקין ואומרים שאם אמר סתם: לבני פלוני, או לאשתי (או לפלוני בעל חובי) (טור), מתנה נתן להם יתר על הראוי להם, ואם אמר לבני בכורי דינו כאילו אמר בבכורתו מדהזכיר בכורה.

הגה: וסברא הראשונה נראה עיקר. וכל זה דלא אמר דנותן במתנה, אבל אם אמר בפירוש: אני נותן במתנה מאתיים זוז לפלוני בעל חובי או לאשתי, נוטלין מלבד מה שחייב להן (ריב"ש סימן ת"פ). מי שאמר בתו תטול בנכסיו כך וכך, ולא הזכיר לצורך נישואיה, נוטלת המתנה מלבד עישור נכסים שלה (בית יוסף סימן ר"ן בשם הרשב"א).

 

סעיף ט

שכיב מרע שאמר תנו ק"ק זוז לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני, אין אומרים הקודם בשטר זכה, (וכגון שלא שתק בנתים דהיינו נמלך) (פי' רשב"ם). לפיכך אם לא הניח אלא תת"ק חולקים הנמצא לפי מה שכתב להם, ואם יצא עליו שטר חוב גובה מכלם, מכל אחד ואחד כפי מה שכתב להם. כיצד, היה החוב ת"ן בעל הק"ק נותן מאה, ובעל הש' ק"ן, ובעל הת' נותן ק"ק, אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני ואחריו ש' לפלוני ואחריו ת' לפלוני, כל הקודם בשטר זכה.

הגה: וכן אם נתן לכולם בשוה, כגון שנתן לכל אחד ר' זוז, כל הראשון ראשון קודם אע"פ שלא אמר אחריו, דאי לא כן הוה ליה למימר שיתנו להן ביחד ת"ר זוז (טור בשם ר"י והמ"מ פ"י בשם יש מי שכתב והב"י בשם הרא"ש), ויש חולקין בזה (המ"מ שם שכן הסכימו המפרשים ועיין לעיל סימן קי"א סעיף ח). לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מהאחרון, אין לו, גובה משלפניו, אין לו, גובה משלפני פניו, (והוא הדין בבריא שזיכה להם על ידי אחר נמי דינא הכי) (טור).

 

סעיף י

שכיב מרע שנתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו, אם יצא עליו שטר גובה כולו מהיורשים, ואם לא הספיק, גובה השאר ממקבל המתנה. והני מילי שפירש חלק מקבל המתנה ולא פירש חלק היורש, אבל אם אמר תנו ק"ק זוז לפלוני בני וק"ק זוז לאיש פלוני, בנו קודם, שהרי הקדימו, ואם יצא עליו שטר חוב, גובה מאותו איש נכרי, כיון שאיחרו.

 

סעיף יא

מי שאומר: יש לי כך וכך נכסים ביד פלוני, כך וכך נכסים ביד פלוני, והיה מונה והולך את שלו, ומתוך כך צוה ואמר: תנו לפלוני ק"ק זוז, אין נותנים לו כל הק"ק זוז מיד, אלא לפי חשבון מה שיקבצו, שהרי גילה דעתו שממה שיש לו רוצה לתת לו לפי חשבון.

 

סעיף יב

שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני וישא בתי, הרי זה כמי שנתן לו שתי מתנות, כל איזה מהם שירצה יקח. לפיכך, אם רצה ליקח המעות ולא ישא הבת, הרשות בידו. אבל אם אמר יקח בתי ויתנו לו מאתיים זוז, הרי זה תנאי ולא זכה במעות אם לא ישא הבת.

הגה: האומר תנו ק' זוז לבתי ותקנה בהן חגורה, ומתה, נותנין ליורשיה, דהוי כאלו אמר שני צוואות, ואע"פ שאי אפשר לקיים לקנות בהן חגורה, מכל מקום מתנה ראשונה קיימת (ת"ה סימן ש"ן).

 

סעיף יג

שכיב מרע שאמר תנו לפלוני שוה ק"ק זוז מייני והחמיץ קצת מהיין, ההפסד לפי חשבון. וכן אם אמר: תנו לו מדמי ייני ק"ק זוז, ונמכר ונאבדו קצת מהמעות, ההפסד לפי חשבון. אבל אם אמר תנו לו ק"ק זוז מייני, בין אם החמיץ קצת מהיין או נמכר ואבדו קצת מהמעות, כל האחריות על היורשים, ונוטל המקבל ק"ק זוז שלמים, ואם נתייקר, לעולם הריוח ליורשים בכל ענין שאמר, ואין נותנים לו אלא ק"ק זוז, וכן אם הוזל ההפסד ליורשים.

הגה: נתן לו דבר מסויים כגון חבית אחת בין החביות, ונאבד אחד מהן, ההפסד על המקבל (הרשב"א ור"ן ומרדכי פרק המקבל, והמגיד פרק י"א דזכיה). צוה ליתן לאחד מנה מנכסיו וצוה לאפוטרופסים לברור לו היפה ובירר לו מנה יפה ונאבד, צריכין ליתן לו מנה אחר, הואיל ולא סיים הנותן, רק אמר ליתן מנכסיו (בית יוסף בשם הרשב"א).

 

סעיף יד

שכיב מרע שאמר: תנו לפלוני בית המחזיק מאה חביות, ולא נמצא לו בית מחזיק פחות מק"כ, זכה באותה בית שמחזיק ק"כ.

 

סעיף טו

שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות זוז לבתי בכתובתה, או לכתובתה, אם דרך אנשי העיר להוסיף בשומת הנדוניא ולכתוב שוה מנה במאתים, אינה נוטלת אלא מאתיים שהרי לא אמר ארבע מאות סתם.

 

סעיף טז

אם אמר ק"ק זוז לפלונית בנדונייתא, אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך, ואם מתה בנתים, אין ליורשיה כלום. אבל האומר: תנו ק"ק זוז לפלונית לנדוניותא, חייבים לתת לה מעכשיו, ויוקרא וזולא דידה הוי, ואם מתה קודם שנתשא זכו בהם יורשיה.

הגה: בכל אלו אין חילוק בין שכיב מרע למתנת בריא בקנין (טור). ויש חולקין באלו הדינין וסבירא להו דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בהם יורשיה (מרדכי פרק אע"פ), וכן נראה לי עיקר (ועיין ביו"ד סימן רנ"ג סעיף ז).

 

סעיף יז

שכיב מרע שאמר תנו לבני שקל בכל שבת, או שאמר: אל תתנו להם אלא שקל, ונמצא שאינו מספיק להם אלא סלע בכל שבת נותנים להם כל צורכם. ואם אמר: אם מתו ירשו אחרים תחתיהם, אין נותנים להם אלא שקל, ועיין בסימן רמ"ח (אימתי אין לאחריהם כלום).

 

סעיף יח

שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני נותנים, בין אמר: מנה זו בין אמר: מנה סתם, והני מילי במצוה מחמת מיתה, שקונה באמירה, או במחלק כל נכסיו להרבה בני אדם וצוה לתת מכללם מנה לזה דהוי מסתמא מצוה מחמת מיתה. אבל היכא דלא אקני אלא חד מנה בסתם, הוי מתנת שכיב מרע במקצת דלא קנה אלא בקנין ובמיפה כחו, והכא כיון דמנה אקני ליה אפילו בקנין לא קנה, דמטבע אינו נקנה בחליפין, וצריך להקנות לו אגב קרקע או דמסר ממונא ליד שליש מחיים.

 

סעיף יט

יש מי שאומר שאם אמר: הריני נותן מנה לפלוני, מנה ממש דוקא קאמר, ואי איתיה בעיניה ממש ונאבד מראהו אבוד, וכן אם יש לו כמה מנים בעין, כל אחד בפני עצמו, ונאבד אחד מראהו, אבוד. ואפילו אמר: מנכסי, ואם אין לו מנה מיוחד אלא חמש מאות זוז בבת אחת, ונאבד מנה מהם, לא הפסיד זה אלא לפי חשבון. ואם אין לו מעות כלל בעין, ולא אמר מנכסי, איכא למימר שלא זכה מקבל.

הגה: דמנה ממש דוקא קאמר והא לית ליה (שם). וכל שכן אם אמר ליתן לו מעות או זהובים, דדוקא קאמר, ואי לית ליה הפסיד אם לא אמר מנכסי או לשון אחר שמשמע כמו נכסי (מהרי"ק שורש צ"ד ותשו' רמב"ן סימן ס"ב).

 

סעיף כ

שכיב מרע שאמר: הלואתי או פקדוני שביד פלוני תנו לפלוני, דבריו קיימים ואין צריך מעמד שלשתן. וכן אם אמר שטר חוב שיש לי על פלוני תנו לפלוני, זכה במה שיש בשטר, וכאילו כתב ומסר אע"פ שלא משך השטר, ואין היורש יכול למחול שטר שניתן במתנת שכיב מרע, והא דאמרינן שזכה בחוב, בשלא שייר כלום, שאם לא כן הויא לה מתנת שכיב מרע במקצת ולא קניא אלא אם כן הקנה לו בקנין ובמיפה כחו או שהוא מצוה מחמת מיתה. (ויש אומרים הא דשכיב מרע יכול להקנות הלוואה שלו שביד אחרים, היינו בהלואה שיש לו ביד ישראל, אבל לא הלוואה שיש לו ביד עכו"ם, ואפילו יש משכון או שטר מן העכו"ם יש להסתפק אם יוכל להקנות (מרדכי פרק מי שמת והגה"מ פ"י דזכיה ומהר"מ פאדוואה בתשו' סימן נו), וכן נראה לי להורות.

 

סעיף כא

שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום, שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש, שהדירה והאכילה וכיוצא בהם הרי הם כדיבור וכשינה שאין נקנים, אבל אם אמר תנו בית לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני, או תנו דקל זה לפלוני כדי שיאכל פירותיו, דבריו קיימים, שהרי הקנה להם הגוף לפירות והגוף דבר שיש בו ממש, וכן כל כיוצא בזה.

 

סעיף כב

צוה שיתנו דקל לפלוני, והניח שני חצאי דקל, יטלם שלזה נתכוון והם שקרא דקל. (ואפילו יש לו דקלים שלמים, יכולין יורשין לומר שלזה נתכוין) (טור).

 

סעיף כג

שכיב מרע שאמר: תנו ק"ק זוז לעניים, או ספר תורה לבית הכנסת, יתנו במקום שהוא רגיל, היה רגיל בשתים, יתנו לכל אחד ואחד, ונתבאר בטור יו"ד סימן רנ"ח.

 

סעיף כד

שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ופלוני, חולקים בשוה אפילו הם מאה. אמר: נכסי לפלוני ולבניו, חולקים אותו פלוני נוטל מחצה וכל הבנים מחצה. אמר לפלוני ופלוני ולבני פלוני, נוטלים בני פלוני מחצה ושנים הראשונים מחצה. (יחלוק פלוני בנכסי יטול מחצה). תנו חלק לפלוני בנכסי, יטול אחד מששה עשר, ויש מי שהורה שיטול רביע הנכסים.

הגה: ואם אמר יטול פלוני חלק בנכסי, והוא שכיב מרע ומחלק נכסיו לבניו, נוטל חלק כאחד מן הבנים (טור). מי שנתן נכסיו לבניו ולבתו נוטלת חלק כאחד מהן, ואם התנה שאם ישיאוה או תנשא בעצמה תטול נדונייתה ותסתלק דבריו קיימין. ואם השיאוה אחד מן האחין ופסק לה פחות מן חלק המגיע לה, לאו כל כמיניה, שלא התנה אלא ישאוה בניו ביחד או תנשא בעצמה, אבל לא אחד מהן (תשו' רשב"א אלף מ"ג).

 

סעיף כה

שכיב מרע שאמר: תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לי, יטול רביע היין. אמר: תנו לו בו חלק לחבית, הרי מיעט, ויטול שמינית היין. אמר תנו לו בו לקדרה, נוטל חלק משנים עשר מן היין. אמר: תנו לו בו לטפיח (פירוש: כלי קטן לשתות בו), נוטל חלק מששה עשר מהיין שבבור, שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוין, ואין למדים מהשעורים האילו לדין אחר.

הגה: ויש אומרים דבכולן אין לו חלק אלא כל שהוא (טור בשם ר"י והרא"ש), וכל זה דוקא אמרינן במתנה, אבל במכר אמרינן בכהאי גוונא הדמים מודיעים (המגיד פי"א דזכיה ונ"י בשם הר"ן).

 

סעיף כו

שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו, אם הוא בנו זכה העובר, מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, כמו שנתבאר לעיל (בסימן ר"י).

 

סעיף כז

אמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים, וילדה זכר, נוטל מנה, ילדה נקבה, נוטלת מאתים. ילדה זכר ונקבה, הזכר נוטל מנה והנקבה ק"ק. ילדה טומטום ואנדרוגינוס, נוטל בפחות שבשניהם, ואם נקרע ואח"כ נמצא זכר, יטול מנה.

 

סעיף כח

אמר: אם תלד אשתי זכר ינתן לו שני שלישי ממוני ולאחי השליש ואם תלד נקבה ינתן לה שליש ממוני ולאחי ב' שלישים, וילדה זכר ונקבה, נתבטלה המתנה שנתן לאחיו, וחוזר הדבר לדין תורה והכל לבן.

 

סעיף כט

שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה, ומת, ובא אחד ששמו טוביה ואמר: אני הוא, נוטלן, (ואפילו אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו, אין ממתינין לו) (טור), ואם הוחזק שמו רב טוביה, אינו נוטלן. ואם היה השכיב מרע גס בו וקורא אותו בשמו, נוטלן. באו שנים לתבוע וכל אחד מהם הוחזק שמו טוביה, אם היה אחד מהם ת"ח, ת"ח קודם, (אלא אם כן ידוע שדעתו יותר קרובה על שכינו או קרובו ששמו כך) (טור), אין בהם תלמיד חכם, והיה אחד מהן שכן או קרוב הוא קודם, היה אחד שכן ואחד קרוב שכן קודם, שניהם קרובים או שניהם שכנים או שניהם תלמידי חכמים, יעשו הדיינים כמו שיראה להם, כל מי שדעתם נוטה שעל זה אמר נותנים לו, וכן אם היו רבים. (והאי שכן לא בשכן הדר אצלו, אלא בשכן חברו הרגיל אצלו במשא ובמתן (טור), והא דאומדין דעת הנותן היינו דוקא בנותן להם מתנה, אבל אם אמר שחייב לטוביה ובאו שנים שוין, יחלוקו ביחד, דהא ליכא אומדנא מאחר שחייב להן) (ר"ן פרק הכותב).

 

סעיף ל

שכיב מרע שצוה ואמר: אל תספדוהו אין סופדין אותו, אמר אל תקברוהו מנכסיו, אין שומעין לו, אלא כופין את היורשים לקברו מנכסיו.

 

סעיף לא

מי שנתן מממונו מתנות הרבה ושייר מעט ליורשיו, היורשים חייבים לקוברו. (מי שאמר: מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש, והיו לו נכסים הרבה, ואין לו רק אלו השני בנים, השני יורש הכל ואין לראשון רק המנה שנתן לו (טור בשם ת' הרא"ש סוף כלל פ"ב).

 

סעיף לב

שטרי צוואה העולים בערכאות של עכו"ם, כשרים.

 

סעיף לג

מי שאמר נכסי לבני שמעון הזכרים אם יהיו לו ואם לא יהיו לו יהיו לבני נפתלי הזכרים, וירדו מיד בני נפתלי לנכסים, ואחר פטירת המצוה היו בנים זכרים לשמעון, לא זכו במתנה זו לא אלו ולא אלו, אלא הנכסים חוזרים ליורש.

הגה: מי שנתן לחברו לדור בבית אחד מבתים שלו, וכתב שהמקבל יוכל לברר איזה בית שירצה הן מבתים התחתונים הן מבתים העליונים, יוכל לברר לו אף מבתים האמצעים, שלא כתב לו רק ליפות כחו (ב"י בשם הרשב"א), אם כתבו העדים כל הצוואה ביחד, ובא אחד ממקבלי מתנות ובקש שיכתבו לו צוואתו לבד, אם רוצים העדים יכולין לעשות אבל אינן מחוייבים, ואם רוצים מעידים בפני בית דין והן מפרסמין זכותו (תשובת רמב"ן סימן פ"ג).